יש לי חלום
על יישוב עם חורשות ובהן כרי דשא ירוקים, ובתוך הירוק פורחים פרחים.
האדמה חיה מצמיחה נושמת, עשירה בחיים.
במציאות של הארץ, שבה המים הנם משאב במחסור, מציאות של מצוקת מים- החלום הזה בר השגה רק במשך כחצי שנה.
אלא שבמהלך חצי שנה זו ניתן לקבל בכמעט חינם את כול הירוק החי, הפורח, והמגוון.
פשוט לתת לטבע להתקיים , כמו שאלוהים יצר אותו, כמו שהתקיים מאז ימי בראשית.
צמיחה מקומית, משגשגת רעננה המהווה בית גידול ליצורים שונים, מקום אטרקטיבי ומזין.
צמחי בר, שחלקם פורחים- כול אחד בצבעיו ובזמנו, פרפרים, צפרים, דבורים, זחלים, חיפושיות, צבים, קיפודים, חלזונות, גחליליות.
מקום עשיר, מלא פלאים.
געגועי הילדות מתעוררים מידי שנה עם בוא החורף- לפינות ירוקות, בהן אפשר ללקט צמחי בר, ופטריות, לקטוף עשבים פורחים.
מקום שמאפשר- לגעת, לטעום, להריח . מותר בו לקטוף- מאחר שהשפע רב, וכולו חינם.
מקום מרגיע , מאחר שאין צורך להשקיע בו- הדברים מתרחשים מעצמם.
מעט השקעה בהנגשת המקום לילדים ומבוגרים- כמה שבילים, ,(אפשר שבילים מרסק גזם למשל, המשתלב בטבע, ומעשיר את הקרקע), כמה ספסלים, ולתכנון ולביצוע הטבע דואג.
מעט השקעה במניעת התבססות צמחים קוצניים, בחידוש המגוון, שנפגע במהלך שנים של דיכוי.
לא צריך הרבה בכדי להשיג זאת.
בתום העונה לכסח את הצמחייה שמסיימת את מחזור חייה, והכסות שהיא מספקת לאדמה מטייבת אותה, ושומרת עליה, עד הנס הירוק והפריחה שיתחדשו עם גשמי החורף בשנה הבאה.
רואה ביישובים השונים שטחים שרוססו בקוטלי עשבים, והם ריקים, חומים, גם בחורף וגם באביב.
רואה שטחים ריקים מחיים, המשדרים עיקור וניכור, אין בהם אהבה, אלא כוחנות.
געגועי ילדות מתעוררים בי – לירוק שאני גדלתי בו.
לגחליליות בקיץ. לשיבולים ולחרציות באביב, לסביונים בחורף. לתחושת השפע לעניין הרב שהיה ניתן למצוא- פשוט קרוב אהוב ונגיש.
אני נבוכה ממראה הריק זה, החום הזה, מנסה להבין: בשם אלו מצוות , בשם אלו פחדים, הטבע הפך לאויב, למשהו שיש לרדוף אותו, לדכא אותו, להרחיק מד' אמותינו?
יש לי חלום, בר השגה, ניתן למימוש- על מרבדים ירוקים בשטחים ציבוריים, בחורשות.
על ילדים שיכולים לקטוף זר צמחים, לפגוש חיפושיות וזחלים. על ירוק בעיניים.
כול שנדרש הוא שינוי תפיסתי, שינוי גישה שהתגבשה בשנים האחרונות,
שינוי שיאפשר לדורות הצעירים יותר לחיות קרוב לטבע ולפגוש אותו בתוך היישובים.
טקבקו אחרונים