זן נכחד / על מצב הגינון כיום

גננים שאוהבים צמחים

גננים שאוהבים לעבוד,

גננים שנרכנים אל הקרקע- חשים את פוריותה באצבעותיהם,

שמחים להתחדשות הצמיחה,

חיים את דופק עונות השנה,

מטפלים ומטפחים בעדינות וברגישות,

מחוברים לטבע המקומי ומארחים אותו בגינות.

זן נדיר,

זן שנכחד?

היום בגינון

אנשים שמצוידים במכונות

חובשי אטמי אזנים, מסכות מגן

מצוידים במרסס,

מפוח עלים,

משור,  מגזמת.

הכול ממוכן.

לא מקשיבים,

לא נרכנים לקרקע,

לא מטפחים את הצמחים.

הגינון הפך למלחמה-

בעשבים

בעלים,

בצימוח הפורץ ומחדש.

הכול ממוכן-

נחתך בגסות,

מתבצע במהירות.

קבלנים זולים או יקרים

ביצוע קבלני,

עובדי ניקיון והדברה.

הצמחים נשכחו,

הרגישות אופסנה במחסן נידח.

התושבים חולפים ברכב,

ומסתגרים בבתיהם.

האהבה לטבע מתנקזת למצגות במחשב

לשמורות.

לא בתוך היישובים.

כפר יהושע   14.1.2012

יש לי חלום

על יישוב עם  חורשות ובהן כרי דשא ירוקים, ובתוך הירוק פורחים פרחים.

האדמה חיה מצמיחה נושמת, עשירה בחיים.

במציאות של הארץ, שבה המים הנם משאב במחסור, מציאות  של מצוקת מים-  החלום הזה בר השגה רק במשך כחצי שנה.

אלא שבמהלך חצי שנה זו ניתן לקבל בכמעט חינם את כול הירוק החי, הפורח, והמגוון.

פשוט לתת לטבע להתקיים , כמו שאלוהים יצר אותו, כמו שהתקיים מאז ימי בראשית.

צמיחה מקומית, משגשגת רעננה המהווה  בית גידול ליצורים שונים, מקום אטרקטיבי ומזין.

צמחי בר, שחלקם פורחים- כול אחד בצבעיו ובזמנו, פרפרים, צפרים, דבורים, זחלים, חיפושיות, צבים, קיפודים, חלזונות, גחליליות.

מקום עשיר, מלא פלאים.

געגועי הילדות מתעוררים מידי שנה עם בוא החורף- לפינות ירוקות, בהן  אפשר ללקט צמחי בר, ופטריות,  לקטוף עשבים פורחים.

מקום שמאפשר- לגעת, לטעום, להריח . מותר בו  לקטוף-  מאחר שהשפע רב, וכולו חינם.

מקום מרגיע , מאחר שאין צורך להשקיע בו- הדברים מתרחשים מעצמם.

מעט השקעה בהנגשת המקום לילדים ומבוגרים- כמה שבילים, ,(אפשר שבילים מרסק גזם למשל, המשתלב בטבע, ומעשיר את הקרקע), כמה ספסלים, ולתכנון  ולביצוע הטבע דואג.

מעט השקעה במניעת התבססות צמחים קוצניים, בחידוש  המגוון, שנפגע במהלך שנים  של דיכוי.

לא צריך הרבה בכדי להשיג זאת.

בתום העונה לכסח את הצמחייה שמסיימת את מחזור חייה, והכסות שהיא מספקת לאדמה מטייבת אותה, ושומרת עליה, עד הנס הירוק והפריחה שיתחדשו עם גשמי החורף בשנה הבאה.

רואה ביישובים השונים שטחים שרוססו בקוטלי עשבים, והם ריקים, חומים, גם בחורף וגם באביב.

רואה שטחים ריקים מחיים, המשדרים עיקור וניכור, אין בהם אהבה, אלא כוחנות.

געגועי ילדות מתעוררים בי – לירוק שאני גדלתי בו.

לגחליליות בקיץ. לשיבולים ולחרציות באביב, לסביונים בחורף. לתחושת השפע לעניין הרב שהיה ניתן למצוא- פשוט קרוב אהוב  ונגיש.

אני נבוכה ממראה הריק זה, החום הזה, מנסה להבין:  בשם אלו מצוות , בשם אלו פחדים, הטבע הפך לאויב, למשהו שיש לרדוף אותו, לדכא אותו, להרחיק מד' אמותינו?

יש לי חלום, בר השגה, ניתן למימוש- על מרבדים ירוקים בשטחים ציבוריים, בחורשות.

על ילדים שיכולים לקטוף זר צמחים, לפגוש חיפושיות וזחלים. על ירוק בעיניים.

כול שנדרש הוא  שינוי תפיסתי, שינוי גישה שהתגבשה בשנים האחרונות,

שינוי  שיאפשר לדורות הצעירים יותר לחיות קרוב לטבע ולפגוש אותו בתוך היישובים.

חוקי המוסר של הכפר הגלובלי

אם נכיר בעולמנו כ"כפר גלובלי",
אם נביא בחשבון את השינויים שהתחוללו בעשרות השנים האחרונות, שבעטיים זכה לכינוי זה,
מוטל עלינו לבחון האם התנהלותה של החברה האנושית תואמת להבנה חדשה זו.
אנו מניחים שלמין האנושי יש רצון להמשיך להתקיים בתנאים של רווחה, ולא של מאבק הישרדות.
אנו כוללים בהסתכלותנו על המין האנושי גם את הדורות הבאים.

——————————————————————————————————————–
• הפנטזיה של יישוב המין האנושי בכוכבים רחוקים אולי במקרה הטוב ייתן מענה לקבוצה מוגבלת בתנאים ניסיוניים. אין זה מוצא אמיתי.

—————————————————————————————————————————–

כללים לניהול-
1. שיתוף פעולה מביא לעבודה יותר יעילה ולתוצאות טובות יותר מאשר מאבקי כוח.
2. מאבקים מביאים הרס, ובזבוז משאבים. שיתוף פעולה מאפשר בנייה וחיסכון במשאבים.
3. שיתוף פעולה מושג מתוך ראית תמונה המוסכמת על המשתתפים.
4. כבוד הדדי, יושר, שקיפות, אמינות, הגינות- כול אלו מרכיבים הנחוצים לשיתוף פעולה אמיתי.

מוסכמות וערכים

על מנת שהמין האנושי יוכל לפעול בשיתוף פעולה ובהרמוניה יש לייסד סולם ערכים חדש התואם את ההבנות לגבי מצב עולמנו.
כול אחד הוא אזרח העולם ולכן עליו להביא בחשבון את מצב העולם, ולנהוג בהתאם.
החיים בכדור הארץ כורכים זכויות וחובות.
מצב הכדור לא מאפשר להמשיך רבות מן האסטרטגיות הקיימות ולכן יש לבחון כבר כיום חלופות שאינן פוגעות בבסיס הקיום.

מוסריות- ככלי לבחינת נכון/ לא נכון, וכמורה דרך להמשך

תוקף החוקים ינבע מתרומתם להמשך קיום סביבת חיים בריאה בכדור הארץ ומתרומתם לאפשרויות הקיום של הדורות הבאים. חוקים כאלו הם מוסריים.

חוק שמאפשר יצירת הרס ופגיעה בסביבה או באדם אינו חוק תקין ולכן אינו מוסרי. יש להחליפו בחוק שמביא תמיכה בהמשך קיום חיים בכדור כיום ובדורות הבאים.

חוק שיישומו תומך בבריאות הסביבה ובתנאים לקיום מתמשך מעתה ולדורות הבאים הנו חוק מוסרי.

הקריטריון המוסרי הזה צריך לחול על כול תחומי החיים.

כול תחומי החיים

דחוף וחשוב לקבוע פקוח וחוקים מחייבים

1. בתחום ייצור חומרים

2. בתחום תכנון ילודה

3. בתחום הגנה על משאבי טבע

4. בתחום החינוך

5. בתחום התעסוקה

6. ביחסים הבינלאומיים

7. בניהול סכסוכים

8. בצדק חברתי

יצור מוצרים

יש להכריז על הצורך הדחוף בהחלפת מוצרים הפוגעים באדם ובסביבה במוצרים שאינם יוצרים בעיות להמשך קיומנו.
יש לבחון את כול שלבי הייצור, ולמצוא חלופות.
יש לעבור לחלופות אלו צעד אחר צעד, תוך המשך חיפוש מענה הולם שיאפשר קיום בריא בסביבה בריאה.
כול חומר שיש לו חלופה טובה יותר יוצא משימוש מהר ככול הניתן.
התהליכים יקבלו חשיפה ציבורית, והציבור יירתם לתמוך בשינוי.

צריכת מוצרים
יש לקבוע כיעד הפחתת שימוש בחומרים ומוצרים הפוגעים באדם ובסביבה,
ולשתף את הציבור במהלך תוך חשיפה תקשורתית ועידוד חד משמעי לחלופות המועילות.

תכנון ילודה

יש להכריז על הצורך הדחוף בהגבלת צמיחת האוכלוסייה בכדור הארץ.
יש לדאוג להגעת השכלה בסיסית ויותר מכך לכול תושבי הכדור, כולל נשים.
יש לבנות חברה המבוססת על שיתופי פעולה, ויצירת רשת תמיכה לכלל שלבי החיים.
יש לעודד אנשים להרחיב את קבוצת השייכות שלהם, ולחזק את התמיכה ההדדית כחלופה לתחושת ההגנה
והשייכות של החלוקה המשפחתית הנוכחית.
יש לעודד קבוצות הורים להפוך למשפחות מורחבות.
יש להבטיח את הקיום בכבוד של יצורי אנוש בכול שלבי החיים,
יש להפוך את החברה לחברה תומכת המייצרת שיתופי פעולה במקום לחברה המושתת על מאבקים.
יש לעודד קהילתיות, תוך שיתופי פעולה בין קהילות.
יש להמחיש את האפשרות להיות שייך ולחיות בשיתוף פעולה.
יש להמחיש את שהאפשרות להבטיח עתיד לדורות הבאים כרוכה בהגבלת צמיחת האוכלוסייה.
יש ליצור תמונה המובנת לכול, בה יהיה שיפור בחיי הפרט עקב המעבר לחברה עם ערבות הדדית תוך בקרה על גודל האוכלוסייה.

הגנה על משאבי טבע

יש לחנך וללמד כול אדם על התלות שלנו במשאבי הטבע-
במים, אויר נקי, קרקע פורייה, צמחים ובעלי חיים (מגוון ביולוגי).
יש ללמד כול ילד ואדם להתחייב לשמור על משאבי הטבע.

חינוך

יש לדאוג לחינוך מכבד לכול אדם.
תהליך החינוך צריך לכבד את ייחודיותו של הפרט,
כיוון שהחינוך מתחיל בבית יש ללמד הורות,
תהליך החינוך ישאב מערכים אנושיים שפותחו בכול התרבויות,
ויחנך לערכים של פתיחות סובלנות, שיתוף פעולה, אחריות אישית.

יסופק מידע מקיף על התהליכים העוברים כיום על העולם,
על יעדים שיש להציב על מנת להבטיח את המשך קיום המין האנושי על כדור הארץ.
יילמדו קריטריונים מוסריים הנגזרים מצורכי הבטחת עתידנו בכדור

יימצא האיזון בין צרכי הפרט והצורך שיהיה מעורב וייקח אחריות כלפי הסובב אותו.
תעשה הבחנה בין צרכים אמיתיים לצרכים מדומים.

תעסוקה

יש לחלק את נטל העבודה בצורה מתחשבת, ויש להבטיח שהאדם יוכל לדאוג לצרכי מחייתו באמצעות עיסוקו.
יש לחלק את התמורה בגין העבודה בצורה שתעודד שיתוף פעולה ולא תחרות

יש לפתח תעסוקות שתומכות בקיום סביבה בריאה ואנשים בריאים,יש להפסיק העסקת אנשים בייצור דברים הפוגעים בהם ובסביבה.

יש להבטיח אפשרויות תעסוקה לכול, ותמיכה במועסקים ובלא מועסקים בצורה הוגנת.

התעסוקה צריכה ככלל להיגזר מצרכים אמיתיים, התומכים בקיום סביבת החיים והמין האנושי.

יחסים הבינלאומיים

יש להעמיד את טובת כלל הקיום של ,הכפר הגלובלי" לפני טובת קבוצות חלקיות.
יש לבחון מחדש את תפקיד המדינות וכיצד והאם הן משתלבות ביצירת עולם בריא יותר לכלל תושבי הכדור.
יש לראות במצב הנוכחי שלב לא סופי בתהליך התארגנות חברתית של המין האנושי, ולאור עיוותים, חוסר צדק, ובזבוז משאבים שנובעים מהמצב הנוכחי יש לשאוף לארגון משופר וליצור חלופות טובות יותר לעתידנו מאשר המצב הקיים.

ניהול סכסוכים ומאבקים

אלימות אינה פתרון בריא, היא פוגעת ויוצרת הרס.
יש לקבוע נורמות האוסרות התנהגות אלימה ולהגדיר סכסוכים אלימים כבלתי רצויים ובעייתיים.
יש לקבוע חוקים המאפשרים שיפוט לפי קוד מוסרי המכיר בזכויות הפרט, אפשרויות להמשכיות של הקיום האנושי וקיום סביבה בריאה.
פרוק הנשק ודרכי פתרון חלופיות לסכסוכים נראים אוטופיים,
על כן יש להשקיע בהם הרבה מחשבה, ולהתחיל לעבוד על מודלים לפתרון סכסוכים ולמשפט לאור קוד המוסר המאפשר חברה בת קיימא בעולם בריא.

צדק חברתי

יש להביא בחשבון את כול המין האנושי ולהחיל על כולם את אזרחות העולם.
יש לגשת ליצירת שינויים תוך בחינת האופן בו יש להידבר עם כול קבוצה, תוך כבוד לחבריה.
יש להישמר מפגיעה בחלשים.
יש לסייע לכול אחד לצמוח מהמקום בו הוא נמצא, ולכבד את תרבותו,
ויחד עם זה למצוא את הדרך לגשר על השוני ולהביא להבנה של התמונה הכלל עולמית, ושל ההשתלבות בה.

אחרי הפסקה גדלה מנסה לחזור ולכתוב.בכוונתי להעלות לאתר חומר מן המגרה.

יש לי טיוטא של משהו שכתבתי לפני כעשרים שנה, והוא מתאר את תפיסת העולם שלי,

אעלה אותו כמו שהוא, ואעבוד עליו  לצורכי תיקונים בהמשך.

שמו כרגע "במבט על העולם"

מבט מקיף על העולם / איריס בן צבי

נבואה חילונית – מעין הקדמה

בשנים האחרונות הרהרתי בשאלת הנבואה החילונית.

אני חשה שכפי שבעולם העתיק היו אנשים שדבר האל פעם בקרבם, ולא יכלו שלא למסרו לאנשים סביבם – הרי בעולם המודרני ^ישנם נביאים גם כן. ישנם אנשים התופסים את המציאות באופן כזה או אחר, וחשים צורך להתריע על כך את הצבור וליידע אותו. סופרים ואנשי רוח אחרים וכן גם אנשי מעשה  רבים, לגבי תחום פעילותם, יש בהם לעיתים מדחף הנבואה. מהרצון לפקוח את עיני האנשים, להתריע, לכוון. הנבואה החילונית באה מדחף פנימי של האדם. מקול ליבו, ומקול תבונתו. אין מאחורי הנביא החילוני סמכות אלוהית, שתהפוך את דבריו לבעלי תוקף עליון.

הנבואה החילונית צריכה לפלס את דרכה אל האנשים ע"י שכנוע, באמצעות תקשורת, באמצעות אמצעי תקשורת. נבואה חילונית צריכה לפנות אל הלב ואל ההיגיון כאחד.

הדברים הבאים שנכתבו על ידי מהווים "נבואה חילונית״. איני יכולה להתיימר שאלוהים התגלה אלי בשדה_, בעת שקטפתי קישואים,  וכה ציוה אותי להגיד.

אבל המחשבות שאני משתפת אתכם בהן רדפו אותי, בקטיף הקישואים, ובשתילת חסה, ובאתנחתאות שבטפול בילדים, ובמנוחות הצהרים ולאורך דרכים רבות ממסלולי חיי.

אם היום אחת הדתות המצויות בעולמנו הייתה מצמיחה מתוכה נביא_, או קול קורא, ומעלה על נס את הצורר באיחוד העולם ובעשייה משותפת – ללא כפיית שאר מרכיבי האמונה שלה – הייתה דת זו עושה היסטוריה עולמית. הייתי יכולה לומר שיש תשובה אלוהית לבעיות קיומנו היום, שיש אמונה מעודכנת לצרכי זמננו. ולא הייתי עוסקת בנבואות חילוניות המתבססות על קול אישי המגשש אחר אוזניים ולבבות פתוחים.

קריאה כזו, נקייה מפלגנות, ומכיתתיות, לא מגיעה לאוזני.
וליבי אומר שהדברים דחופים.

הדברים המובאים כאן_, אינם מקוריים שלי. עברתי מסלול חינוך והשכלה מקובלים. מסלול שנותן קצת מכל תחום: מן המדע, ומתחומי הרוח, ומשטחי הביניים. קראתי, התוכחתי, שוחחתי. הדברים שאני מביאה הם ניסיון לצמצם ולסכם את תמונת העולם כפי שלמדתי להבין, תוך מחשבה על העתיד. תוך הבאת סימני השאלה לגבי העתיד. הדברים אינם מקוריים, הם בנאליים, הם טריוויאליים, הם צמצום, אבסורדי אולי, של תחומים נרחבים. מתוך הצורך למקד דברים ע­ד שהנקודות הבעייתיות יצוצו, עד שהתמונה שתתקבל תהיה כללית, מתומצתת, ובסיס לתפיסה מקיפה של היבטים שונים של הקיום האנושי. המיקוד הוא כדי להעלות את הבעיות הבוערות על פני השטח, כדי לתת כוונים ראשוניים לתשובות אפשריות. מנקודה זו ואילך צריך יהיה לשוב ולהתפרש במתן תשובות כלליות בתחילה ומהן אל העשייה המורכבת להפליא של החיים עצמם.

מיהו חילוני

בבחינה ראשונית נדמה כי אדם חילוני הוא אדם שאינו מאמין באל ובדת כלשהם.

אדם חילוני, בהבדל מאדם דתי, (ובכוונה איני משתמשת במושג אדם מאמין, בנקודה זו) , אינו מבסס את דרך חייו, ערכיו, ומעשיו על צווים והנחיה שהתקבלו מגורם "עליון^" כלשהו; על אל, מורה רוחני או נביא.

אדם חילוני מנסה לכוון את חייו באמצעות שיקול דעתו ושיפוטו ולא תוך הסתמכות בלעדית על נורמות ההתנהגות המקובלות.

המין האנושי שסגד לדברים רבים ושונים במהלך ההיסטוריה שלו, עבר בהדרגה מאמונה בדברים מוחשיים כמו באיתני טבע ופסלים, לאמונה באל אחד או בכוחות רוחניים מופשטים.

השלב של ניתוק מאמונה בכוח עליון מצווה, הינו צעד נוסף בשינויים ההדרגתיים בתפיסת העולם של האדם.

ההבדל בין אמונה בקיום צו מכוח עליון לאי אמונה כזו, יותר עקרוני לפי הבנתי, מאשר ההבדל בין הכרה בכוחות רוחניים או כוחות טבע או .אי הכרה בהם.

בנקודה בה אדם ניתק ממערכת מחויבות על פי צו אלוהי, הוא עומד בפני מצב חדש שבו עליו לבחון באופן אישי את עולמו והשקפת עולמו, ובהתאם לכך לקבוע בכוחותיו את דרך חייו.

ההשקפה החילונית, יכולה להיקרא, בה במידה, גם אמונה חילונית, מכיוון שאדם אינו יצור אובייקטיבי ושפוטו את הדברים מבוסס בעצם על הנחות בסיסיות שהן בגדר אמונה.

אדם מעצם טבעו – יצור מאמין. בפרט עם הויתור על אמונה באל שהוא ערך חיצוני לאדם, מוחלט, מושלם ואובייקטיבי, נשאר האדם תלוי באמונה בכוחותיו הוא, כוחות סובייקטיביים ובלתי מושלמים. זהו ויתור על היאחזות בסמכות חיצונית, ויתור שנעשה לטובת החרות האישית האנושית ומחייב במקביל – קבלת אחריות אישית ואנושית…  הויתור על המוחלט והנעלה ככוח התומך במעשי האדם, מעמיד את האדם בפני המשימה של לקיחת האחריות לשפוט ולהתנהגות על עצמו, משימה גדולה, שהעמידה בה יכולה להגדיל את שעור קומתו של האדם, ושל המין האנושי.

הצווים הרוחניים וההתנהגותיים -קרי דתות ואמונות המכתיבות אורחות חיים, הם דפוסים מאורגנים ובאופן יחסי בלתי ניתנים לשינוי.

כתות מסוימות עדין מקימות את אמונתן בעזרת מורה רוחני בן זמננו, וע״כ צווי חיים יכולים להשתנות ולהתעדכן בכוחות של מורה זה. אבל הדתות הגדולות נצרות, אסלם, יהדות ותורות המזרח בחלקן, שומרות דפוסי חיים שנקבעו בעבר רחוק למדי, ואשר קשה לעדכנם למציאות הדינמית.

בזאת יתרונה של אמונה חילונית- האמונה שעל האדם לשפוט את מעשיו עכשיו ובהתאם למציאות הקיומית שלו, מאפשרת לצווי ההתנהגות שיקבע, להתאים עצמם להווה ולמציאות העכשווית בעולמנו.

התקדמות או נסיגה

התפיסה החילונית עדיין בחיתוליה ביחס לאלפי שנות אמונה דתית. תוך השחרור מהכורח והמחויבות לקיים דפוסי חיים מסוימים ומוגדרים, אובדים מנהגים ואורחות חיים, על הטוב והרע שבהם. אובדן האמונה, בהכרח פורץ את המסגרות וקוטע את ההמשכיות. לתפיסה החילונית לא היה עד כה משהו מגובש להציע בתמורה. משהו שנותן בטחון , תחושת שותפות ולכוד, כמנהגים הברורים והמשותפים לקבוצת ההשתייכות המסורתית.

פריצת המסגרת מובילה במידה רבה לתחושת בדידות, לניתוק. מה הדברים שצריכים למלא חוסרים אלו – מהי תרבות חילונית? אלו דברים שצריכים ברור וגיבוש, השקעת מחשבה ועשייה בפועל. האם אפשר לקיים דרגה של אחדות ושיתוף בלא צו עליון מחייב? מה ילכד ויקרב אנשים במעגליהם החברתיים?

האם אנו זקוקים לשייכות לקבוצה הקטנה, משפחה מורחבת, קהילה? מה יהיו תכני התרבות החילונית?

האדם שאינו שואף למדרגה רוחנית של קרבה לאל – לאיזה מדרגה ישאף? הפסיכולוגיה העמידה את האדם במרכז, את חקר סיבות התנהגותו כבלתי תלויות בהשגחה עליונה, ולעומת זאת כתלויות במערכת יחסיו עם סביבתו. האם לפסיכולוגיה יש תשובה לאן ישאף האדם להגיע?

האמונה הדתית נותנת לאדם כוון

האם האמונה החילונית נותנת כוון אף היא?

מוסר וערכים

האם אנשים שאינם כפופים לצו עליון הם פחות מוסריים?

האם יש להם צווים ברי תוקף לגבי התנהגות נכונה ולא נכונה? אם כן, מה מקור תוקפם של צוים אלו?

אנשים שהיו כפופים לצוים שמקורם בכח עליון, צוי התנהגות ברורים ומוסברים בנימוקי התפיסה הדתית- היו חשופים בהחלט לאפשרות להפר צוים אלו.

בכל חברה דתית – חיו חוטאים, עברינים ועושי רע למיניהם. האמונה הדתית יכלה לכון את חיי האנשים להתנהגות מסוימת כל עוד נתנו עצמם בעול הצוים. האפשרות לבחור ברע לא נמנעה ע"י שום כח עליון עד כה.

אנשים חילוניים מקבלים עליהם צוים מתוקף ההכרה שהם חיים בחברה, שהם יצורים הזקוקים לחברה ולהיות חלק מחברה. אנשים חילוניים מכירים בזולת כיצור השוה אליהם בזכותו להתקיים ובזכותו להנות מאותם דברים המהנים אותם.

הצוים ההתנהגותיים החילוניים נובעים מהכרה בזכויות הזולת, ובמארג החברתי הכללי אליו משתייכים האדם וזולתו.

הסתכלות האדם בעצמו, בזולתו ובמארג החברתי, מובילה למסקנות קיומיות ברורות, לגבי חוקי התנהגות המאפשרים למרקם זה להתקיים. התבוננות במציאות מביאה למסקנות לגבי הנחיות ההתנהגות החיוניות לקיום מרקם חברתי אנושי, ולגבי תחומי ההתנהגות הפתוחים לבחירתו האישית של כל פרט, משום שאין בהם פגיעה במרקם הכללי.

עד היכן חייב הפרט ומאיזו נקודה ואילך הוא חופשי לבחור – אלו מסקנות קיומיות.

מדע ואמונה

התנתקותם של יחידים (דוגמת קופרניקוס, גלילאו, פסטר, דרוין ורבים אחרים) מן המוסכמות, שהיו תולדה של דתם או תפיסת העולם של בני תקופתם, היא שאפשרה פריצות דרך למדע, ובזכותה של עצמאות מחשבתית זו הגיעה ההתפתחות המדעית למה שהיא בתקופתנו.

הקצב המתעצם של תגליות בתחומי המדע במאתים השנים האחרונות, הביא בעקבותיו ליצירת אפשרויות חדשות בתחום הייצור וסוגי המוצרים ושינה את אורח חיי האנשים במידה שהיה קשה לחזותה אפילו לפני מאה שנה.

שינויים אלו הובילו לרמת חיים ואורח חיים שונים. לניידות עצומה של אנשים, סחורות ואינפורמציה, לקשרים מהירים ואינטנסיביים בין חלקי העולם השונים. לפתיחת גבולות זו, מבחינת ניידות פיסית וניידות אינפורמציה, בפני כל אזרח פשוט, היו השלכות בזרוז שבירת מסגרות מסורתיות.

לעלית רמת החיים ולקשר ההדוק בין אורח החיים והטכנולוגיה החדשנית, היו השלכות בשאיפה ובצורך להרחבת והעמקת ההשכלה של הפרטים בחברה. (כדי שיוכלו להשתלב בעולם זה על סוגי הפרנסה שהוא מציע). תהליכי הייצור ההמוני אפשרו צריכה של המונים. ולולא עידוד הצריכה בקנה מידה גדול, גם לא הי תה לתהליכי ייצור אלו אפשרות קיום.

שינויים אלו חל ים במידה מלאה או חלקית על רוב רובם הגדול של אוכלוסי העולם, כולל בארצות נחשלות בהתפתחותן . השינויים בתחבורה, תובלה, תיקשורת, חדרו לכל פינות העולם. גם לשינויים בתחום הרפואה היתה השפעה גדולה על אוכלוסי העולם כולו, בעיקר בכוון מניעת תמותה וזרוז קצב התרבות אוכלוסית העולם.

השינויים האלו חלים גם על קבוצות דתיות, מתונות וקיצוניות, רבות ושונות בכל העולם.

אדם יכול להחזיק בתפיסת עולמו, שהיא תולדת מחשבה בת אלפי או מאות שנים, ובמקביל לטוס במטוסים, לצרוך תרופות, לצפות בטלויזיה, להשתמש במחשב, ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה ועוד.

תולדות חשובות של הקידמה המדעית

חשיפה לאינפורמציה

1. הפרט_י באמצעות צפייה בטלביזיה, (ללא צורך מוחלט בידיעת קרוא וכתוב), האזנה לרדיו, וקריאת עיתונים, חשוף לאינפורמציה לגבי המתרחש בעולם במידה רבה בהרבה משהיה עד כה. יכולת קריאה טובה מאפשרת נגישות לאינפורמציה רבה עוד יותר.

הפרט יכול שלא להיות תלוי באינפורמציה מבעלי סמכות מקומיים כפי שהיה עד כה (מנהיגי הקהילה וכיו״ב).

1. אמצעי התקשורת החדשים, ובפרט הטלביזיה, מאפשרים השפעה כלל עולמית, במידה וגורם כלשהו יתארגן למתן השפעה כזו.
2. מעבר האינפורמציה הוא חובק עולם ומאפשר גם היווצרות תפיסה גלובלית
   וכלל אנושית.

לקיחת אחריות והקידמה המדעית – התפיסה של היכולת האנושית בעקבות תגליות המדע והישגיו והתפתחות הטכנולוגיה, הביאה לעלית הדימוי העצמי של בני האדם, שאינם מאמינים באל באופן המסורתי, לגבי כוחם, יכולתם ושליטתם. בטחון זה מהוה במידה רבה בסיס לתפיסת עולם שאינה מניחה קיומו של אל_י ומבססת את התייחסותה לעולם על ניתוח מדעי ורציונאלי של המציאות.

מצד אחד הביאה פריצת המסגרות המסורתיות והחשיפה לאינפורמציות רבות, לערעור התפיסה הדתית אצל חלק מהאוכלוסיה האנושית, ומצד שני גילויי היכולת האנושית חזקו את הרגשת החרות משלטון הדת והאל. המסקנה: תפיסת עולם בה לא קיים אל, אינה מסקנתם של רבים, אך יותר רבים נוטים להכיר באחריותו של האדם למעשיו ולחוקיו תחת להטיל אחריות זו על אל או מורה רוחני.

החרות לחוש באחריות האישית היא הצד החיובי של התהליך.

בצד אפשרות זו, קיימת בפועל הנטיה להשאיר את האחריות ביד המומחים, אנשי המדע – איש בתחומו. כל בעיה, בכל שטח, תוכרע ע״י בעלי מקצוע מתאימים והאנשים האחרים יחיו מפיהם. זהו עידן התפלגות התפיסה לתחומים תחומים, כשבכל תחום ישנה התמחות מחולקת אף היא לחלקי תחומים צרים.

נטיה זו מורידה מהאחריות האישית, ואף יוצרת בעיה של הזנחת התפיסה הכוללת של המציאות, על כל מורכבותה, וזניחת יחסי הגומלין בין דברים. השגי המדע, עם כל יתרונותיהם, מופקדים בידי בני אדם, שנוטים לפתח גאות מומחים, ונוקשות קבוצתית, מהסוג שקיים בתפיסה מסורתית. ההסתגרות בתחומם הצר, והגאוה היתרה בהשגיהם_י הפכו במקרים רבים את מובילי המחשבה האנושית, לכוהנים נוקשים של תחומם.

בשלב זה, חסרים בקהיליה האנושית אנשים בעלי תפיסה כוללת (הוליסטית) שיראו את התמונה כולה, עם השלכותיה לגבי עתיד העולם ועתיד האנושות. קבוצה כזאת תצטרך לתת תשובה לשאלה: לאן פני האנושות והעולם? להציב יעדים, אידיאלים ומטרות ברורים, שיאחדו ויכוונו את המאמצים המושקעים בתחומים הצרים, לכוח פעולה לטובת הכלל, עם מבט ברור לעתיד.

התפיסה החילונית – כמובילה לתפיסה כלל אנושית וגלובלית

התפיסה החילונית, בה הפרט משוחרר מצו עליון, אינה גורסת תוקף מוסרי להפרדה בין אדם לאדם. חרות האדם, חרות הפרט, חייבת להכיר בחרותו של הזולת. הניתוק ממסורת כצו  (אפשר לשמרה מבחירה) מבטל את חלוקת בני האדם לקבוצות, שעל חלקן לא חלות נורמות ההתנהגות, ומביא להכרת האדם באשר הוא אדם.

הכרה זו חוצה גבולות של קבוצות מסורתיות דתיות וגזעיות, וגבולות גאוגרפיים.

בהתחברה להבנה המדעית של התהליכים בעולם, היא מביאה להכרה בצורך להתיחסות לעולם ככלל, עקב ההבנה של התלות ההדדית של ההתרחשויות הפיזיות והאנושיות בחלקי העולם השונים אלו באלו.

ערכים ומוסר

הרצון בחרות אישית תוך המשך קיום החברה האנושית,. מוביל להכרח בהכרה בזכותו של הזולת לחרותו שלו.

הזכות הבסיסית לחיות ללא איום פיזי, זו הזכות עליה נאבק כל אדם. מזכות זו נובעת הדיברה לא תרצח (הקיימת למעשה בכל התרבויות כלפי חברי קבוצת ההשתיכות).

קיום ללא איום פרושו גם בטחון בהשגת מזון – (הזכות להתפרנס, או באין אפשרות — לקבל סעד). הזכות לקורת גג. הזכות לחיים ללא פגיעה פיזית (התעללות) וללא דיכוי והשפלה.

בימינו הזכות ללמוד נוספה כדרישה בסיסית המאפשרת התאמתו של אדם לעולמנו הנוכחי, ובנילוה לה – הזכות לקבל אינפורמציה. והזכות לחופש תנועה.

תנועות אידיאולוגיות שקמו עד כה. נהגו רובן (ככולן?) להכיר בזכויותיהם של אנשים, בתנאי שיעמדו בדרישות מסוימות של קיום מצוות, או הכרה כזאת ואחרת (הכרה בתורה הקומוניסטית). בהבדל מכך תפיסה חילונית מכירה בזכויותיהם הבסיסיות של כל בני המין האנושי במידה שוה.

מהכרה בזכויות אלו יכול להיגזר דרוג ערכי של התנהגויות. התנהגות הפוגעת בזכויותיו של הזולת, היא התנהגות פסולה מבחינה ערכית. ונקודה חשובה: עלינו להכיר בזכותם השווה של הדורות הבאים שלנו.

ההכרה בזכותם של הדורות הבאים: ילדינו, נכדינו וצאצאיהם לזכויות בסיסיות, כנ״ל, תגרום בהכרח לבדיקת התהליכים האקולוגיים (המשפיעים על סביבת החיים) והשלכותיהם על תנאי החיים בעתיד. הנטיה להתעלם מנקודה זו נובעת מבורותינו לגבי היקף השינויים שתרבותנו מסוגלת ליצור כיום בתנאי הקיום בעולמנו, כשמדובר בעיקר בתהליכי זהום הסביבה.

בעוד שבעבר השגי האנושות הביאו לרווחת הדורות הבאים: יכולת בניה טובה יותר, גילויים בתחום החקלאות, ההנה טובה יותר על האנושות מפני סכנות טבע, עברנו בתקופתנו איזו נקודת שיא שמעבר לה רבים מהשגי הקידמה – השפעתם על אפשרות הקיום של הדורות הבאים היא שלילית, ותוספת רווחה באה בהחלט על חשבון אפשרויות הקיום האנושי בעתיד.                     הבנה זו צריכה להפוך לנחלת הכלל ובהקדם, תוך הבהרה שהאחריות מוטלת על כל אדם, להימנע מפגיעה בזולת של העתיד, בה במידה שברור לו שאסור לו לפגוע בזולת החי עמו כיום.

מבחינות אלו הצו המוסרי החילוני מקיף ומעמיק יותר מצווים מוסריים שונים אחרים, בהביאו בחשבון את הקיום האנושי בכלל, כולל הדורות הבאים, את הקשר בין הקיום האנושי לבין מצב עולמנו. (אנושות+סביבה).

יחד עם תפיסה כוללת זו נחוץ לרדת לפרטים, המכסים את שיפוטנו לגבי חיי היום-יום ומרכיביהם, ולבנות סולם שיפוטי חדש, המאפשר לפרט לחיות את חייו במקסימום ההנאה, מבלי לפגוע בזכויות זולתו ובזכותם של הדורות הבאים.

על טוב ורע בעולמנו

הקביעה מה טוב ומה רע מבוססת על צווים דתיים – התופסים לגבי אנשים מאמינים.

לגבי אנשים שומרי מסורת (כלשהי-עדתית, חברתית) קביעה זו מועברת על ידי מסורת.

וישנה גם הסכמה חברתית בהתאם להשיתכות למדינות.

מידה מוגבלת של טוב ורע ניתנת לשיפוטו של היחיד.

טוב, ורע מתיחס לדברים שאסור לעשות ורצוי לעשות. יש שטחים שהם הפקר, ובהם העשיה היא ענין של טעם אישי.

רוב הצווים אינם מכסים את פעילויות החיים במאה אחוז_, ותמיד נותרים שטחים המאפשרים עשיה שמחוץ לטוב ולרע.

רבים מהצוים של טוב ורע משותפים לדתות שונות ומסורות שונות, ותואמים גם תפיסת עולם חילונית.

האיסורים על הריגה, פגיעה ברכוש, הונאה, הסגת גבול, הם איסורים משותפים לקבוצות שונות.

וכמותם ערכים חיוביים: עזרה לזולת, הגנה על החלש, עשית צדק (מונח יחסי ובעייתי), נדיבות, רחמים, אהבה.

הצוים הדתיים והמסורתיים נועדו ביסודם לאפשר חיי קהיליות אנושיות. הבעיה הינה בעיקר – הוצאת קבוצות אנשים אחרות מתחום התפיסה כשווי יחס.

בעיה נוספת בצויים הדתיים והמסורתיים היא חדירה ע"י הנחיות ספציפיות לתחומי התנהגויות הפרט, שלא בהכרח קשורות ביכולת לקיים חיי קהיליה. בד״כ היתה מסורת מחייבת לגבי לבוש, טקסים, שגרת דבור, קיום פולחנים, ויחסים בין אישיים. אי ציות לכללים אלו נחשב התנהגות רעה וגרם לנידוי חברתי.

פריצת המסגרות המסורתיות בתקופתנו אפשר התנסות בסגנונות חיים הרבה יותר מגוונים ושונים, תוך שמירה על עקרונות היסוד, המאפשרים לחיות בלי לפגוע בחרותו של הזולת.

חרותו של היחיד לקבוע את סגנון חייו בעיקר בזמנו הפנוי, ובמידה רבה גם תוך כדי תפקוד בחברה, הסובלנות לדפוסי חיים מגוונים, הם מסממני השינוי שחל בתקופתנו.

כיום אין נידוי כללי על חריגות מהמוסכמות, כל עוד אין בכך פגיעה בבסיס הקיום של החברה. החברה עדין מחולקת לקבוצות, חלקן מסורתיות ושומרות על דפוסים נוקשים, אך קבוצות רבות הן פלורליסטיות וסובלניות במידה זו או אחרת. גם בקבוצות החילוניות ישנן קבוצות השתייכות עם מוסכמות נוקשות למדי, אך במקומות מגורים לא מסורתיים ככלל, ובקבוצות רבות אחרות, ישנה פתיחות גדולה למדי לדפוסי חיים רבים ושונים. אין אחדות מוחלטת בדפוסי חיי היום- יום, ביחסים הבין אישיים_, בבילוי, בדיבור, בלבוש, בתחומי ההתענינות ובסדרי העדיפויות וסולם הערכים והאכפתיות.

מבלי לקבוע מה יהיה גורל שנוי זה בדפוסי המין האנושי, עצם השינוי הוא – הווצרות קהיליות פלורליסטיות וסובלניות באופן יחסי. ככל שרבים התחומים הנתונים לשפוטו של הפרט ושייכים לתחומי חרותו, פוחתת כמות הדברים הנשפטים במושגי טוב ורע מוחלטים. האדם עומד פחות למשפט על ידי החברה.

יחד ע□ זאת עדין האדם נשפט כל חייו ע״י זולתו, ושופט כל חייו. השיפוט ההדדי, הגינוי והחיוב, שמשו בכל מהלך ההסטוריה האנושית ככח ששמר על אחדות החברה ומכניה המשותפים. גינוי חברתי ונידוי, הם כח מעניש על חריגות מתפקוד חברתי תקין. נוהג שיפוט זה קיים, לטוב ולרע, גם בין אנשים חילונים. הצורך באחוה בכח הדמיון, דחיית השונה, הם חלק מההתנהגות הקימת גם ללא מסורת המבוססת על צו עליון. כוחות אלו השואבים תוקפם מהסכמת הקבוצה (כל קבוצה, בכל גודל), עדין משפיעים רבות על התנהגות האנשים וכל אדם מושפע ומנווט על ידם, במידה כלשהי (רבה או מעטה).

הצורך בהשתייכות חברתית, הופך האנשים רגישים לעמדת הזולת כלפיהם. זהו חלק מהמבנה האנושי. בכוחו של צורך זה, גם מוסכמות גרידא מקבלות לעיתים כח של צווי מוסרי.

נורמות חברתיות (קבוצתיות) הנן כוחות מלכדים רבי עוצמה., נורמה כזאת שהתקימה בכל הדורות היא כבוד הכח והרכוש. הרצון להדמות למצליחים, לבטא זאת בצבירת רכוש ובהפגנת רמת חיים, היא נורמה חזקה מאוד, ודומיננטית המתקיימת גם בין אנשים שעל פי הכרה רציונלית גרידא, לא יתנו להתנהגות זו ציון ערכי חיובי. נורמה זו קשורה אולי בצורך בבטחון כלכלי וחברתי המושגים עפי״ר באמצעות רכוש והשפעה. אלא שהדברים חורגים פעמים רבות מהטעם ההגיוני שבהם והופכים לצו חברתי, שקיומו מאפשר השתייכות ושאי קיומו גורר גינוי.

נורמה נוספת רבת כח בחברה מודרנית היא רכישת השכלה ותואר. זהו יעד שתועלתו רבה, אלא שאינו תואם כל פרט בהכרח, וקבוצות חברתיות רבות נוטות לגנות, או לא לקבל, מי שחורג ממסלול חיים זה. לעומת זאת ערכים במו יכולת לתת אהבה, לעזור לזולת, ולתרום לחברה – הם ערכים שנתפסים כקשורים במצב של חשיפה ופגיעות אישיים, אין בם כדי להבטיח את בעליהם בעולם הזה, והעמדה החברתית שהם מעניקים לבעליהם נמוכה למדי.

לצערנו זה סדר העדיפויות החברתי ככלל, בקהיליה האנושית.

אהבה

אהבה הינה מושג בעייתי, אולי משום שאינה ניתנת למדידה מבחינה מדעית.

יחד עם זאת דובר בה בכל התקופות; יחד עם זאת אין לנו קיום וצמיחה בלעדיה. אהבה היא אנרגיה חיובית, היא מסר חיובי, אהבה היא צורך אנושי, לאדם חי ונושם יש צורך לקבל אהבה ולתת אהבה. בדתות כנצרות וכיהדות היה צווי לאהוב את האל. בנצרות בפרט, הצורך באהבה מצא ביטוי פעמים רבות באהבת האל (ונציגו עלי אדמות ־ ישו) ובאמונה באהבת האל למאמיניו.

הלמידה לאהוב מתרחשת עם ראשית הקיום, בשלבי החיים הראשונים. האהבה משודרת במגע, בקול בתנועה. שדרים חיוביים נותנים את הכוח לאהוב בשלבים הבוגרים יותר של החיים. האהבה מביאה ליחס חיובי ופתיחות כלפי החיים.

האהבה היא צורת קיום אנושית, שכוללת פתיחות לזולת ולעולם, ומערכת יחסים המבוססת על שדרים חיוביים.

רובנו לוקים בתחום זה בחסר מסויים, עקב נסיבות תקופת ינקותנו, או התנסויות מאוחרות יותר.

כל שדר יוצר מעגל תגובות. שדר חיובי יוצר מעגלים חיוביים ושדר שלילי יוצר מעגלים שליליים (או בעצם תגובות שרשרת). תגובות שליליות מעמידות אותנו במצב התגוננות תמידית, הגורר נוקשות וחוסר פתיחות. כולנו נגועים בכך במידה רבה.

אהבה לכן יכולה להיות אידיאל שיש לשאוף אליו. דרך של קיום אנושי המביאה אושר או שלוות נפש. ודרך ליחסים אנושיים בונים.

(הקטעים הבאים נכתבו בתקופת מלחמת המפרץ ולאחריה)

מחשבות אירוניות

פתאום חשבתי – אולי האיידס יציל את האנושות. החיידקים יחסלו 1/2 או אולי 2/3 מן המין האנושי, והשאר ילמדו כיצד לחיות נכון יותר וישרדו.

קודם היה לאריות, לנמרים ולדובים תפקיד בריסון הריבוי הטבעי. גם לפגעי מזג האוויר, ופגעי טבע שונים. האדם התחכם לגורמים אלו. את הראשונים כמעט חיסל, ובפני פגעי  טבע התחכם. ועתה נשאר הוא האויב של עצמו, על קצב ריבויו הרה האסון, על דרכי חייו המרוששות ומזהמות את הסביבה.

האם לומר שאפשר לקוות כי המלחמות יהוו את הגורם המרסן להתרבות בלתי אפשרית זו? מה מן השלושה גרוע יותר – צמצום אוכלוסיה ע״י החיידק

או ע^"י קטל הדדי במלחמות

או כליה המונית ואולי טוטלית, עקב דלדול משאבי הטבע וזיהום הסביבה?

מבין השלוש נראית לי האפשרות האחרונה כגרועה ביותר, מאחר שמדובר בהרס כללי של המין האנושי ויחד עמו צורות חיים רבות, הרג הדדי אינו מלבב, אבל אינו חייב להיות טוטלי, ויש בו גם הפוגות.

פגיעה מידי גורם טבע – כנגיף האיידס, לפחות תאפשר לנותרים להתלכד ולחתור למטרות משותפות, אולי אפילו יש בה משום ברירה טבעית, שתיצור עמידות וחוסן. מכל מקום האשמה לא תהיה על האדם לבדו.

בפתח שנות האלפיים אני מאמינה שהסיכון שהאנושות יוצרת בעצמה לקיומה, גדול מן הסיכוי שלה למצוא מוצא, לפעול בשיתוף פעולה ולהינצל. ובכל זאת אנשים חיים בהווה וצל העתיד עדין לא ברור לרבים. ואפשר גם לחיות למען הסיכוי האחד לאלף, כמהמר זה המקווה לזכייה הגדולה.

מלחמות – המלחמות לעולם לא יביאו צדק. אין פותרים עול בגרימת עול לזולת, מבחינת היחס למלחמות עומדת האנושות עדיין בשלב של ילדים קטנים המתקוטטים ביניהם. כל אחד מדמה שהצדק אתו ושהשני פגע בו. ובכך די כדי להצדיק את נסיונו להכות, לבעוט, ולתלוש שיער. אותה מידה של ״תבונה" יש בדרך האלימה לפתרון בעיות. ואין מבוגר בשטח שבכוחו להפריד בין הניצים ולהכריחם לשכוח מן הויכוח ולחזור למהלך הבעיות השוטף.

פטריוטיזם – לאומנות – העמדת המולדת או ערך דומה בדרגה של עליונות המצדיקה דריסת ערכים אנושים כללים. הלאומנות – פנאטית לא פחות מדת קיצונית, הפוגעת במתנגדיה. אין לחנך לסוג כזה של פטריוטיות ואהבת מולדת צרת אופקים, השוללת את זכויות שאר המין האנושי, אלו שנותרו מחוץ לתחום.

מחשבות אירוניות נוספות  – המאמינים בהמשך קיום הנפש מעבר לשנות קיומו של הגוף, ובפרט אלו המאמינים בחיים הטובים יותר השמורים לאדם בעולם הבא, אנא היו אתם הראשונים לנטוש את עולמנו, הצפוף מידי, צאו ל״פנסיה מוקדמת״ אל הנצח הטוב, הניחו לכופרים, שאין להם כדי לחיות אלא את ההווה, ובפסק זמן זה בו גופם נושא אותם, הניחו להם לחפש כיצד לעשות את העולם הארצי והכואב הזה, למקום יפה יותר, עד שידמה במשהו לאותם עולמות עליונים עליהם חולמים. כי זה יעוד חייהם.

מלחמת המפרץ

לנוכח המלחמה המתנהלת כיום במפרץ, ושסופה ותוצאותיה בלתי ברורים עדיין, אני חושבת על גורל העולם.

במלחמה זו מעורבות המדינות המפותחות ביותר – ארה״ב וארצות אירופה (בהסכמה של מספר מדינות במזרח) והן מתיצבות מול עיראק – המייצגת את הקנאות הדתית וקוראת למאמינים להצטרף אליה אף על-פי שבמקור אין היא ארץ שנשלטה ברוח זו).

יש משהו מן המאבק בין ״קדמה״ לבין "אמונה״, אך הדברים אינם פשוטים כלל.

מחנה "האמונה^" דוגל בשפיכת דם ״הכופרים", כאידיאל ונורמה.

מחנה "הקדמה" מסובך באינטרסים כלכליים, נאבק נגד נשק שמכרו מדינות הקואליציה, ומראה איכפתיות שלא גילה במקרים קודמים כלפי עולות במזרח שלנו, עולות חמורות לא פחות,

הצדק המוחלט איננו בידי אף אחד מהצדדים, אם כי ברור שאני מעדיפה את נצחון המערב והקדמה, מתוך שאני רואה בנצחון צד זה יותר סיכוי לטיפול כלשהו בעתיד העולם.

על המבנה המדיני של העולם

המלחמה המתחוללת עכשיו יכולה לרמז לגבי בעיית העולם בעתיד. כל עוד מפולג העולם למדינות לאומיות, יהיו ניגודי אינטרסים, נמשכים והולכים, בין הארצות השונות.

בשחר האנושות היו התנגשויות ומלחמות בין משפחות ואח^"כ בין שבטים. אלו היו הגופים שהוו תמיכה לפרטים בתוכם, אלו היו הקולקטיבים הראשונים, להם השתייכו הפרטים, התקבצו סביב נורמות משותפות, במבני אירגוני כלשהו. כשהקבוצה הגדולה מגינה יחד על האינטרסים של חבריה ו/או של מנהיג הקבוצה (בהתאם לטיב השלטון בקבוצה).

במהלך ההיסטוריה, שבטים הפכו לממלכות ואל ההשתיכות למשפחה ולשבט נוספה השתיכות לממלכה. בעלי הכוח היו בתי המלוכה, בעלי המשרות, ואנשי הכהונה. התועלת לפרט מהשתייכות כזו היתה מפוקפקת, לעומת זאת הגופים השולטים יכלו לצבור כח ונכסים, ככל שהיקף שלטונם היה גדול יותר.

אנשי השלטון (מלכים, כהנים, קיסרים, ועושי דברם) קשרו אליהם את העם באמצעות שמוש בכח מחד – (חוקים, מיסים וכפיתם) ובאמצעות פתוח אלמנטים של השתייכות קבוצתית – דת משותפת, חגים, טקסים ועוד. סדר זה נמשך אלפי שנים.

צמיחת הדמוקרטיות שבאה בעקבות המהפכה התעשייתית הוותה חריגה ממצב זה.

הפרטים החיים במדינה קבלו זכויות, וחרויות, ותפקיד המדינה הפך לחיות – יצוג האינטרסים של הפרטים, במידת האפשר, כשהשלטון צריך להיות משרת הציבור ולא אדוניו.

במקביל הופרדה הדת מהמדינה וההשתיכות הדתית נתונה גם  היא לרצונו החפשי של הפרט. "הדמוקרטיות העממיות״, קרי המדינות הקומוניסטיות היו nכוונות בעקרון לאותה מטרה – לכך שהשלטון ייצג את טובת הפרט וצרכיו. ואף חלמו על מעבר לכך- אחוד ״פועלי כל העולם".

מדינות אלו (הקומוניסטיות) התבססו על מהפכה אלימה, תוך חלוקת האזרחים לטובים (עמלים) ורעים (בורגנים) בעוד הדמוקרטיות ״המערביות״ מכירות בזכות כל הקבוצות לייצוג במדינה.

שינוי הסדרים באמצעות כח יצר משטרים ששלטו בעם בכח הזרוע והפכו למעשה למשטרים דיקטטורים, שאינם מיצגים את האזרחים. השאלה מדוע מדינות מסויימות הלכו בדרך זו ואחרות בדרך האחרת, היא נושא בפני עצמו, שאיני בקיאה דיי לתת לו תשובה (הכוון אותו אני משערת הינו ההבדל ביכולת הכלכלית ובהשכלה של מרבית האוכלוסיה במדינות הנדונות).

בסוף המאה העשרים עולמנו מחולק, בראיה גסה, למדינות רבות: חלקן ״דמוקרטיות מערביות״ (כשמצבן הכללי, מצב הכלכלה  ויציבות המשטרים – טוב יחסית), למדינות קומוניסטיות שמצבן בשנים אלו בלתי יציב, ומדינות עם משטרים שונים שבין רודנות לדמוקרטיה ששיכות לרוב לעולם ה״שלישי״ וה״רביעי". מצבן הכלכלי בעייתי.

יתרונן הכלכלי , ויכולת שתוף הפעולה בין הדמוקרטיות המערביות מסייע לתושביהן לחוש בטחון שהן בדרך הנכונה. ועל הארצות הנחשלות ללמוד מהן. הן מושיטות סיוע לארצות אחרות ואזרחיהן רואים עצמם כאזרחים סוג א׳ של עולמנו.

הנקודה הבעייתית היא שכל עוד העולם מחולק לאזרחים סוג א' וסוג ב' לא תושג יציבות בעולם. תהליכי המודרניזציה שעליהם מבוססות הדמוקרטיות המערביות, הם תהליכים הכוללים יחסי גומלין בעייתיים עם הארצות האחרות (גם אם נדלג על הפרק בו היו חלקי עולם נרחבים כבושים בפועל ומנוצלים כלכלית ע״י ארצות אלו, ונתחיל רק בחצי השני של המאה הנוכחית, כאשר עזבו מדינות אירופה את ״הקולוניות" שלהן, עדיין מצב היחסים בעיתי ביותר).  נכון להיום, בכוח יתרונן הכלכלי, מנצלות המדינות המתועשות (האם זה מקביל כמעט ל״דמוקרטיות המערביות״) את אוצרות הטבע הנמצאים ב״ארצות מתפתחות", אף כי הן משלמות עבור שמוש זה, הן הנהנות העיקריות. הרפואה המודרנית שהגיעה לארצות המתפתחות ביחד עם שאר המצאות הקדמה, הביאה להאצת תהליך ריבוי האוכלוסיה ע״י צמצום התמותה. אורח חיים מודרני על רמת הצריכה הגבוהה שבו מהווה מודל לחיקוי לגבי אוכלוסית כל העולם.

רמת חיים מערבית פרושה זהום סביבתי גבוה יחסית לגבי כל פרט בחברה. רבוי אוכלוסיה עצום פרושו זהום סביבתי גבוה, וניצול מהיר של משאבי טבע.

הדמוקרטיות המערביות לא יכולות להבטיח לעולם עתיד בו בל אחד יוכל לחיות ברמת חיים הנוכחית בה חיים אזרחיהן. עולם כזה יקרוס עקב זהום הסביבה. האם יצטרכו אזרחי העולם המערבי להגן על עצמם ועל רמת חייהם בכח בפני העולם השלישי? האם בעתיד תפרוץ מלחמה כזו או אחרת בין העולם השבע לעולם הרעב?

עולמנו עומד בפני שאלות מאד לוחצות, לוחצות בדחיפותן ולוחצות בכאבן.

אפילו אם עצמתן של מדינות המערב, מספיק להן להגן על האינטרסים שלהן, לשמור על התבדלותן ורמת חייהן, אין ביכולתן לשמור על עצמן מפני הפן השני של הבעיה.

זהום הסביבה נהפך בפועל לאויב מספר אחת של המין האנושי. גולם זה שהאנושות יצרה בעצמה, קם עליה.

כנגד זהום הסביבה לא יעזרו כלי נשק וחיילים ולא אמצעי לחימה והרתעה (להפך – האמצעים שמושקעים בפתוח וייצור כלי מלחמה תורמים זהום נוסף ויחסרו למערכה נגד הזהום) את זהום הסביבה לא ניתן לרסן ע" גבולות, זהו אויב משותף של המין האנושי והדרך היחידה ללחום בו היא ע״י שתוף פעולה עולמי. זוהי סכנה גלובלית שמין הדין שתביא לשתוף פעולה גלובלי.

תפקידן של הדמוקרטיות המערביות יהיה להוביל שיתוף פעולה זה. להרים את הדגל הקורא לאחריות הדדית, המציב יעדים משותפים. אני מניחה שבלי ויתורים, ואירגון מחדש של אורח החיים המערבי בצורה צנועה וחסכונית יותר לא יתאפשר הדבר.

אני מניחה שבלי השקעה בפתרון הבעיות האלו האנושות תחל לגלוש ולהדרדר במדרון שמעבר לשיא.

הנהגה רוחנית

העולם בימינו חסר הנהגה רוחנית עם שעור קומה.

אינני חושבת שהתשובה ההולמת לכך היא בשורה חדשה אחת – נביא חדש. התגלות אלוהית אחת. התשובה צריכה להיות עבודת צוות של טובי הוגי הדעות בעולם, בשתוף עם אנשי המדע ושאר אנשי רוח. ובהחלט יכולים להצטרף אליהם אנשי דת.

הייתי קוראת לצוות עבודה בין- לאומי, צוות עבודה שייצג את הרוח האנושית בת זמננו. צוות שיעבוד בכמה כווני פעולה- לדוגמא:

1. הגדרת מטרות לאנושות (ערכיות ומעשיות) .
2. אתור הבעיות הגלובליות, דרוג הדחיפות שלהן.
3. אתור ובנית גופים שיטפלו בחפוש פתרונות לבעיות אלו תוך שתוף פעולה בינלאומי גלובלי.
4. מציאת מכנים משותפים בתרבויות האנושיות השונות, בחירת ערכים משותפים, יצירת תרבות-על, כלל אנושית – ללא כפיה. אלא מתוך שאיפה לקרוב לבבות והרגשת היחד האנושית.
5. קביעת ״חוקה עולמית״, שתחייב את כל המדינות, ותבטיח את נאמנותן לערכי היסוד של המין האנושי.

6. צירת מסגרות בינלאומיות של שתוף פעולה.

7. הגדרת האחריות ההדדית.

על הצדק בעולם

כל ההיסטוריה האנושית רצופה מעשי אי-צדק: פגיעת קבוצות אלו באלו, ניצול, דיכוי, הרג, נישול וכיו"ב. וכך עד ימינו אנו. הניסיון ל"התחשבן" עם העבר – להעניש את האשמים, לפצות את הנפגעים – יוצא שכרו בהפסדו. הדבר שראוי להעשות הוא לצלם את תמונת המצב העכשוית ולנסות להשקיע מאמץ כלפי העתיד, לתקון תמונה זו – בלי התחשבנות אחורה, אלא למען החיים היום למען בניהם והדורות הבאים. אני חוזרת ומדגישה – המאמצים צריכים להעשות עם הפנים לעתיד- עם השאיפה להגיע לעולם הנותן לכל תושביו את זכויות הקיום הבסיסיות שלהם, וזאת תוך שמירת הסביבה למען הדורות הבאים.

הנסיון לתקן עול על ידי ענישה – ממשיך את שרשרת העוולות.

הנסיון האמיתי לתקן הוא ליצור שינוי חיובי.

על גבולות מדיניים

"כל אנגלי הוא בן אדם" הבה נבדוק משפט זה מכוונים נוספים – האם: "כל בן אדם הוא אנגלי"? (לא!) האם "כל מי שאינו אנגלי אינו בן אדם? (לא!)

נגיד שאתה אנגלי, האם היית מעדיף קודם כל לקבל יחס כאל אנגלי, או כאל אדם? "אנגלי" הוא סטריאוטיפ, שיש לו כיסוי מסויים אך אינו הולם כל אחד בכל נקודה. "אדם" – הוא סטראוטיפ? אולי, אך נדמה לי שכל אדם ככל שירצה לראות עצמו שונה ומיוחד, יהיה זקוק קודם כל למזון ושתיה, כסות בגד, מחסה – בית, מידה של פרטיות ומידה של חברה. יחס הוגן של כבוד, ורצוי גם הערכה ושוויון.

הצרכים הבסיסיים: של "אדם" קודמים, דחופים וראשוניים יותר מהצרכים של "אנגלי". "אנגלי", הוא קבוצה חלקית של "אדם".

הגבולות המדיניים נקבעו שרירותית במידה רבה או מועטה. נקבעו ע"י אנשים במהלך ההיסטוריה. אין טעם לקדש אותם.

הגבולות כיום משמשים בתפקיד פונקציונאלי של הפרדת יחידות אירגוניות-לאומיות אלו מאלו, דבר שבמבנה העולם הנוכחי נחוץ מבחינת תפקוד הארגון הקיים.

במידה ומדינות ייצרו הסכמים מספיק מחייבים, שיבטיחו את שלום אוכלוסיהן, לא יהיה טעם להחזיק בגבולות המדיניים כמו שהם, אלא כחלק מגבולות אזוריים, תחומי שיפוט וכו'.

במידה וההכרה הבסיסית בזולת כאדם בעל זכויות שוות, חוצה גבולות מדיניים, ומעוגנת בחוק ובמוסדות השומרים עליו, ניתן למעשה למחוק גבולות אלו.

אולי בעתיד תינתן לנערים שהגיעו לבגרות תעודת זהות אנושית. לאחר שיתחייבו לחתום על מסמך – אמנה כלל עולמית בה הם מכירים בחובותיהם וזכויותיהם בעולמנו, וחתומים על הסכמה לחוקי ההתנהגות הנדרשים: חוקים שיאפשר לחיות ולתת לחיות לזולת, ולתת סיכוי לעתיד טוב יותר.

תפקידים וכבוד

אני מוצאת שסדר הדברים הקיים – בו ניתן לאדם כבוד לפי תפקידו ומשרתו, הינו מכשלה רצינית לתפקוד תקין של החברות האנושיות. לתפקידים, למשרות, יש פונקציות מאד ברורות. עפי"ר צריך למלא עבור הציבור משימות ומטלות מוגדרות, בין אם בעל התפקיד הוא פקיד זוטר, שר בממשלה או כל מנהל ואחראי.

מן הראוי היה שבעלי התפקידים יהיו כפופים כל הזמן לבקורת ופקוח של שולחיהם, ויהיו חייבים בדין וחשבון שוטף על בצוע משימותיהם. ככל שהתפקיד רב חשיבות יותר – הבקורת על בעל התפקיד צריכה להיות מסודרת ורצינית יותר.

סדר הדברים בעולמנו הפוך למעשה. ככל שאדם בתפקיד יותר רם, הוא פחות חשוף לבקורת. את הכבוד הוא מקבל מעצם תפקידו, בעוד שהכבוד שראוי היה לתת לו – הוא הכבוד על התקדמות בבצוע התפקיד, למען הצבור.

אנשים בעלי תפקיד משחקים לעיתים קרובות את תפקיד "האלוהים הקטן", או "כהן האלוהים", והציבור משתף אתם פעולה בסגדו למעמדם הרם. סדר דברים זה לקוי מיסודו ומביא לתפקוד מעוות בחלק ניכר של המערכות.

קבלת תפקיד מבוססת לעיתים קרובות מידי על קשרים אישיים, יכולת דמגוגית, מעמד קודם, השתיכות מפלגתית וכו'. הכושר והנכונות לבצע את התפקיד לשביעות רצון הציבור, אינו תמיד או בכלל בעדיפות ראשונה בבחירה.

בסדר זה של דברים, רבים מן האנשים המאיישים תפקידים בכירים יהיו – אנשים שאפתנים, רודפי כבוד ושררה, ולאו בהכרח מוכשרים לבצוע. לו תנאים בסיסיים וראשוניים למשרה צבורית היו כישורים מתאימים + נכונות לעמוד לבקורת שוטפת, סוג האנשים שהיה מגיע לאיוש משרות אלה היה שונה בהרבה, ומתאים יותר.

בסדר הכבוד הנוכחי אנו ממנים לנו אנשים שידאגו לאינטרס האישי שלהם לפני האינטרס הציבורי.

ללא המכובדות שבמשרות יש סיכוי לקבל אנשים היכולים ומעוניינים לעשות דברים באופן פונקציונאלי. פשוט לבצע משימות, הקביעה מהן המשימות הנדרשות מגוף ציבורי כמו ממשלה, משרד ממשלתי, או גופי ניהול אחרים, יכולה להעשות ע"י נבחרי צבור, אך גם קביעתם לגבי משימות ולגבי סידרי עדיפויות במשימות – צריכה לעבור בקורת צבורית. על שליחי הצבור לפעול תוך דווח מתמיד לצבור ותוך מתן אפשרות לצבור להביע דעתו באופן דמוקרטי.

כל בעל משרה צבורית צריך לתת דין וחשבון בפני הצבור, וכבודו יהיה על פי עמידתו במילוי משימותיו, ומילוי שליחותו לטובת הציבור.

מקורות לרוע האנושי – התמודדות עם גורמי הרוע

תנאים שליליים יצמיחו אדם בעל רגשות שליליים. בין אם מדובר בגדילה של ילד תוך מחסור באהבת הורים, ותחת זאת איבה, עלבונות, או אכזריות פיזית, בין אם מדובר בצמיחה תוך חשיפה לרעב ופחדים, או חוסר הסיכוי להשיג תנאי חיים טובים כמבוגר.

בודדים עשויים לעבור נסיבות כאלו ולהשאר עם אהבה בלב ורצון בשלום.

תנאים שליליים ותחושת חוסר ישע ייצרו ככלל אדם שואף נקם, נוטה לאלימות, הנוטה להצטרף לקבוצה שתבטיח לו כח ונקמה בזולת איזה שהוא.

ההתמודדות עם בעיה זו היא בשני מישורים -

במישור התנאים הכלליים – שפור המצב הכלכלי והמצב החברתי של קבוצות ויחידים. כל חברה המשמרת בקרבה מצב של קפוח קבוצות ויחידים, משמרת חומר נפץ אנושי, מטען של שנאה ואלימות. פתרון יזום של בעיות כאלו תוך הכרה בחשיבות הפתרון לקבוצה הסובלת ולשאר האוכלוסיה כאחד, יגביר את הסיכוי לחיי שלום ולצמצם פשע ואלימות.

במישור האישי יותר, חשוב לבדוק את הגורם של החינוך, אופי החינוך ויחסי ההורות. זוהי כביכול חדירה לתחום הפרט, אבל כדי לשבור מעגלים שליליים חשוב לבחון גם תחום זה.

חשוב ללמד אנשים כיצד להיות הורים עוד בטרם הקימו משפחה, וגם תוך כדי היותם הורים. גם ילד צריך לגדול תוך הרגשת כבוד, תוך תחושת בטחון בעולמו ובשלומו הפיזי והנפשי וכמובן בצרכיו הבסיסיים, על מנת שיגדל למבוגר אוהב ושוחר שלום. קל אולי לאמר שנאבקים בעולם שני כוחות עליונים – "טוב" ו"רע" והם גם ששולטים בנפשותינו. אבל הבה נשפוט קודם כל את מעשינו – כל מי שמכיר באחריותו למעשיו. הבה נכיר באפשרות ליצור מעגלים חיוביים או שליליים בהתאם להתנהגותנו.

הבה נבחן מתי אנו משדרים או עושים דבר שלילי, והאם אין מאחורי זה פגיעה שנפגענו בעבר? וכשאנו מעבירים מסר חיובי – האין הוא המשכו של מסר חיובי שקבלנו אנו?

יש להבין את התהליכים המצמיחים רוע, ולמולם את התהליכים המצמיחים טוב.

במשך דורות טיפחו הקבוצות האנושיות בוגרים – בעיקר זכרים, שיהיו נכונים להרוג ולהלחם, למען הגנת הקבוצה בפני חיות טרף ובעיקר בפני קבוצות לוחמות או חומסות אחרות.

הצורך בלוחמים קבע דפוסי חינוך מסויימים, כדי שיגדלו בוגרים קשוחים ושואפי-קרב. נכונים להרוג ולההרג. ואמהות המאמינות בצו הספרטני לגברים לחזור "עם המגן או עליו".

עלינו לבחון ולבחור: האם זו הדרך בה רוצה האנושות להמשיך גם כיום? או אולי פנינו לדרך אחרת, בה מנסים למנוע מלחמה ואיבה, וגם לגברים ניתנת הזכות להיות בני אדם שנולדו לחיות ולא לוחמים שתפקידם להרוג ולההרג?

שדה הקרב של המחר – שינויים ביחס אדם – טבע

במשך שנים התמודדו בני האדם כנגד כוחות הטבע על מנת להבטיח את שלומם וחייהם. אף שעדיין ישנן סכנות לקיום שמקורן בטבע – סופות, רעידות אדמה, בצורת, הרי שבדרך כלל ניתן לאמר שהאנשים התגברו על מרבית הקשיים השוטפים שהפכו לנחלת העבר. יש פתרונות להגנה מפני תנאי מזג האויר, חיות הטרף זקוקות היום להגנה מפני האנשים ולא להפך. ויש ידיעה טובה ואמצעים ליצור מזון.

אין זאת אומרת שהאדם אינו מושפע מהטבע, או אינו תלוי במתרחש בטבע.

אלא שכיום הסכנה הפוכה.

יכולת ההשפעה של האדם על הטבע, על הסביבה, גדולה במידה בעייתית, היא מפרה את האיזון בסביבה, גורמת לניצול יתר, להרס משאבים ולזהום.

הטבע כמעט וחדל לאיים על האדם, אך הוא לא חדל מלהיות הבסיס לקיום האדם, המקור לספוק הצרכים הבסיסיים של אויר מים ומזון .

ועתה האדם מאיים על הטבע והורס את הבסיס לקיומו.

עצירת תהליך זה הוא שדה הקרב של המחר, ושדה קרב זה דורש סוג "לוחמים" חדש. אנשים היכולים ללמוד, להכיר בבעיות, לחפש פתרונות, לשתף פעולה, הנכונים להתאמץ לפעול יחד.

להכיר בשינוי ולהביא לשינוי

האנושות הגיעה למצב חדש. ראשית כל על בני האדם להכיר בכך. העולם איננו זה שהכירו אתמול, והוא משתנה והולך. על בני האדם ללמוד ולהבין את השינויים. להיות מודעים לסכנות שאתמול עדין לא שערו אותן והיום הן הסכנות האמיתיות לקיום.

ומהיום צריך להיערך למאבקים אחרים בטרם יהיה מאוחר.

כוונים חיוביים

בין כל התופעות השליליות המלוות את החברה האנושית עד ימינו –  אפשר לראות גם מגמות חיוביות בהתפתחות הערכים והמוסר האנושיים. בתוך החברות פנימה – בוטלה העבדות, ויש תהליך של נתינות זכויות שוות לפרטי החברה – תהליכים נגד קפוח על רקע דת גזע ומין. ותמיכה בשכבות חלשות.

התהליכים נמצאים בשלבים שונים במדינות שונות אך המגמה היא זו. בל נשכח שענין העבדות –  איננו רחוק כל כך. אפילו בארה"ב מדובר על שנים.

ההכרה בחשיבות ההשכלה לכל גם היא הישג בן תקופתנו.

בין המדינות – השאיפה לארגון עולמי ושתוף פעולה כלל עולמי מתבטא בקיום ארגון האו"מ. משקלו של ארגון זה איננו מספיק כלל אבל עצם קיומו הינו פתח לתהליך בכוון חיובי ונכון,

חובנו כלפי העתיד

איננו יכולים להנות לטווח ארוך משני העולמות: עולם הקידמה והמודרניזציה, ועולם התמימות וחוסר האחריות.

אדם שבחר להיות כאדם מודרני על החריגה מהטבע שבכך, צריך לשאת באחריות לבחירתו, ולשמור שהנאות חייו בהווה לא יבואו על חשבון אפשרויות הקיום בעתיד.

כשנבנו חלליות היתה לאנשים מן אשליה, שכאשר החיים על פני כדור הארץ יפגעו מזהום או מלחמות ינדוד המין האנושי לגלות "יבשות חדשות" בחלל. אין זה פתרון ראלי, עלינו להבין שכדור הארץ הוא קרקע הגידול המתאימה למין האנושי והוא הבסיס לקיומו. אין לאן לברוח.

בני תקופתנו רואים עצמם אנשים מודרנים, נאורים, נבונים ומשכילים. חיים על פי שקול דעת ולא על-פי אמונות תפלות. מימוש דימוי עצמי זה הוא חלקי בלבד. עד כה נוהגים האנשים בבורות ובעיוורון כלפי העובדה שסגנון חיינו, צריכת המוצרים שלנו משרוך נעל ועד מכשירי חשמל וכלי רכב, מלווה בפגיעה בסביבה ובאפשרויות הקיום בעתיד. הפגיעה נגרמת ע"י הפסולת שנוצרת עקב ייצור מוצרים – למן כריית חמרים ועבודם, הובלת חומרים ומוצרים, עבוד המוצר בביח"ר, לעיתים גם בשמוש, ועד השלכת המוצר לבסוף.

כיום עלות המוצר אינה כוללת טיפול בפסולת זו. הפסולת – מוצר הלואי של חיינו, מצטברת בעולמנו על חשבון אפשרויות הקיום בעתיד. מן הדין ומן הראוי, וכך צריכים להיות פני הדברים בעתיד – שכל מוצר יכלול במחירו את העלות הראלית של ההתמודדות עם הפסולת שהוא יוצר: עם הזיהום הכימי, ועם הצטברות חמרי הפסולת השונים בתהליך הייצור, בזמן השמוש, ולאחר תום השמוש במוצר.

באופן זה יהיה ניתן לטפל בזהום ע"י נקיטת תהליכים ואמצעים מתאימים, משום שצרכני המוצרים יממנו את העלות של הטפול הנדרש ולא יטילוהו על חשבון עתיד האנושות, על עתידם שלהם ושל צאצאיהם. צריכה חסרת התחשבות בעלותה לעתידנו, היא אורח חיים לא מוסרי כלפי צאצאינו ועולמנו.

בעיה דומה היא ניצול משאבים. יש להשתמש במשאבי שבע – באופן שיאפשר שימוש נמשך והולך בדורות הבאים.

ראשון לכל הם המים, זהום מים ונצול יתר שלהם הם תופעה רווחת ומסכנת את העתיד. למרבה הצער בני דורנו חיים כאילו אין הדבר באחריותם.

גם נוהל זה הוא בלתי מוסרי כלפי הדורות הבאים.

ישנה בעית זהום האויר ופגיעה בהרכבו. מצטרפת לכך בעית הדלק, ואוצרות טבע נוספים (מחצבים שונים).

עלינו לבדוק האם החלק שאנו נוטלים לעצמנו בדור זה אינו מרושש את הדורות הבאים?

עד לפני מאות ספורות של שנים לא היו בכח מעשי בני האדם לפגוע בסביבתם בצורה חמורה ומקיפה. עלינו להיות מודעים לכך שתנאי החיים השתנו לבלי הכר, וכמו כן גם הבעיות שעל בני האדם להתמודד איתן.

הלימוד והחינוך בימינו חייבים להתעדכן בהקדם, בהתאם לשינויים אלו, ולהביא את הילדים והציבור הבוגר כאחד, להכרת הבעיות והשאלות הקיומיות והמוסריות התואמות את המצב נכון להיום – מצב האנושות וסביבת חייה.

בעיה כואבת ומורכבת היא בעית גידול האוכלוסיה העצום, המאיים על העתיד. אי אפשר מחד לבטל את ויסות גודל האוכלוסיה כפי שהיה בתנאים הטבעיים – ויסות שנבע מקשיי הקיום וסכנותיהם, וממחלות, ומאידך לא ליצור ויסות חדש מודרני, של פקוח ילודה – "תכנון משפחה".

הבחירה צריכה להיות "חזרה לטבע" ואי שמוש באמצעים מודרנים – או חיים מודרניים אבל כולל האחריות שהם מטילים על הפרט ביחס לניהול חייו ומחויבותו כלפי העתיד.

בארצות המערביות שעור הילודה הנמוך נוגע מתפיסת עולם שונה, ומבטחון רב יותר בעתיד, ובאפשרויות הפרט.

יתכן שאם ניתן היה להביא את האנשים בכל הארצות לרמה כלכלית והשכלתית דומה, תהליך הקטנת המשפחה יעשה מעצמו ומרצון. אך כפי שהמצב נראה כיום, חייבים לפעול בשני הכוונים. חיוב "תכנון משפחה" , יחד עם מאמצים לשפור תנאי החיים. זוהי נקודה כואבת, הפוגעת בחיי הפרט וחודרת לתחום מאד אישי. אלא שאי אפשר לעבור לחיים עם הגנות מודרניות על הקיום, ושלא לצמצם במקביל את הריבוי. עולמנו אינו ניתן להגדלה.

כווני פעולה

כיצד לפעול בתחום זה? – זוהי כנראה השאלה מספר אחת שיש לפתור, ע"י שתוף פעולה בינלאומי, הבנה משותפת של המדינות וסיוע בינלאומי. הארצות המפותחות חייבות להשקיע חלק ניכר מהרווחה שצברו, לטובת הארצות הפחות מפותחות, בתמורה לעצירת גידול האוכלוסיה בהן. כך לאוכלוסיהן יהיו תמריצים חיוביים, וקדום בשפור איכות חייהם, במקביל לגזירה על צמצום ילודה.

קרוב רמת החיים למכנה משותף דומה ע"י שינויים של צמצום ברמת החיים במערב ושפור רמת החיים בארצות ה"נחשלות", הם תנאים הכרחיים ליצירת מכנה משותף ונכונות לשתוף פעולה כלל עולמי, ולמגמה של שלום, ואחדות.

לדעתי האידיאל איננו שוויון מוחלט, אלא תנאי חיים בסיסים סבירים והוגנים לכל המין האנושי. מי שחי מעבר לכך, חייב לשלם את העלות האמיתית, על כל ההיבטים שלה, של המותרות שהוא חי בהם. הצבת מטרות משותפות ודרכי פעולה משותפות, תוך הבאתם  אל הציבור הרחב, ויצירת תחושה של שתוף פעולה בפתירת הבעיות של כל אזרחי כדור הארץ – יכולים ליצור מוטיבציה חדשה, שתאפשר לבקש מאנשים לעשות שינויים בחייהם.

הרצון להיות "כמו כולם" הוא רצון בסיסי במין האנושי. כש"כולם" יהיו חלק ממאמץ משותף, ממאבק משותף, כש"כולם" יתרמו משהו, ויותרו על משהו, למען הסיכוי של כולם לעתיד בטוח יותר, לעתיד של שלום, לעתיד שיש לו המשך גם בשנים הבאות, בדורות הבאים, ירתם הכוח של היחד, למטרות חיוביות באמת.

הרצון, הצורך, להיות שייך לקבוצה – ימצא את מקומו בהשתייכות לקבוצות קטנות יותר שהן חלק מהקבוצה הגדולה של המין האנושי, הפועלת יחד למען הבטחת עתידה.

לא עוד המשחק בטובים נגד רעים. שם המשחק יהיה – "מאבק בבעיות קיומיות": פתרון בעיות, שיפור שיתוף הפעולה, התקדמות בהתמודדות עם האיומים על הקיום האנושי.

כולם יטלו חלק במשחק זה, כל אחד במידת יכולתו. מטובי המוחות שינסו לפתור בעיות, ולהיות מודעים להשלכות של כל עשיה אנושית לגבי הסביבה והעתיד, ועד המוני האזרחים שיהיו הצופים המעודדים את העושים במלאכה, ויהיו שותפים בפועל בהענותם לשינויים הנדרשים באורח חייהם, ובדרכי עבודתם ופרנסתם.

יהיה צורך בהמון עשיה של ארגון, גופים לשתוף פעולה, תקשורת שתהפוך כל אזרח לשותף בתהליך, ויחד עם זאת – מבלי הגזמה ומבלי חדירה לתחום הפרט מעבר לדברים ההכרחיים, תוך שמור מגוון התרבויות האנושיות וכפיה רק בדברים שיש להם משמעות קיומית חיונית.

ח י נ ו ך

בני האדם נולדים עם מבנה נפשי המאפשר להם להפוך לחלק מהחברה. עם צורך עמוק בתקשורת ועם הכושר ללמוד להיות כמו, ולאמץ לעצמם את דפוסי ההתיחסות לסביבה ולחיים, של אלו המטפלים בהם. תינוק שגדל באוירת אהבה ובטחון, שמחה, רוגע, ישא מטען דומה בקרבו.

תינוק שגדל באוירת מתח, עצבנות, כעס, תסכול, ישא מטען דומה בקרבו.

הדמויות שמגדלות את התינוק, הן הנוטעות בקרבו גישות בסיסיות לחיים, חיוביות או שליליות.

המסרים שתינוק קולט מסביבתו אינם מועברים בעיקרם על ידי מילים, אלא ע"י התיחסות כללית: סוג המגע, טון הדיבור, מבע הפנים, אופי התנועות, המון מחוות המשדרות את הרגשתנו והתיחסותנו, בדיקנות רבה יותר מאשר המילים לבדן.

אנו יודעים לשלוט במילותינו במידה רבה, אך שאר מחוותינו כמעט ואינן בשליטתנו והן משדרות את סה"כ מצבנו ויחסנו. גם בוגרים קולטים את סה"כ המסר אבל ככל שהתרגלנו לשמוש במילים אנו מושפעים יותר מן המילים ו"קוראים" פחות טוב את שאר המסרים.

תינוקות ופעוטות לומדים על העולם הרבה מעבר למסר המילולי של סביבתם. הם לומדים על סדרי העדיפויות של דברים, על ערכם של דברים, מה מעניין ומה לא זוכה לתשומת לב, וקולטים תמונת עולם ראשונית, שאין לה בהכרח קשר לכוונות החינוכיות של סביבתם.

הרבה פעמים קיים פער בין האמונה של ההורים והסביבה בה צומח הילד, ובין המסרים הלא מילוליים שהם משדרים. הרבה פעמים אנו מטיפים לאמת ונעזרים בשקרים. מטיפים לסבלנות כשאנו קיצרי רוח. מטיפים לאהבה, ואין בנו כח לאהוב, המסר האמיתי שיקלט ע"י ילדינו הוא המסר של כלל התנהגותנו.

לעיתים קרובות יש פער גדול בין כוונתינו לבין טיב מעשינו, אפשר ללמד ילדים ולשנן להם עקרונות התנהגות שאנו מאמינים בהם. אפשר די בקלות להביאם לדעת להגיד את התשובות הנכונות, לדעת לחזור במילים, ואפילו לחשוב, את הדברים הרצויים לנו. אך איננו יכולים ללמד ילדים להרגיש באמצעות מילים בלבד. הילדים יקלטו את רגשותינו שמעבר למילים וירגישו בהתאם.

באם קיים פער בין המילים שאנו מלמדים אותם להגיד ובין הרגשות המלוים אותנו יגדלו גם הם עם הפער בין מיליהם ורגשותיהם.

וכאשר יצטרכו לפעול ולעשות – באופן עצמאי, במקרים רבים יכריעו הרגשות את הכף ולא המילים, כפי שקורה גם לנו.

זו גם הדרך בה הרבה כוונות טובות מביאות למעשים טובים פחות, כי את המילים הנכונות למדנו היטב, אך רגשותינו מובילים אותנו בו בזמן למחוזות אחרים של התנהגות.

עלינו לדעת – ביכולתנו לכוון התנהגות ולהשפיע עליה כל עוד אנו בעמדת שליטה.

אנו יכולים במידת מה לכוון רגשות הזולת אך לא נוכל לשלוט בהם. אנו יכולים לכוון מחשבות הזולת, אך גם בהן לא נוכל לשלוט, ואסור לנו.

אם ברצוננו לגדל ילדים עם התיחסות חיובית לחיים, לזולת, לעצמם ולמטלות שהחיים מגישים – עלינו לשדר להם מסרים חיוביים באופן התנהגותנו ובכל מחוותינו.

אם המסר הכללי העובר לילדים בדרך גידולם היה חיובי, יהיו המחשבות והרגשות המכוונים את מעשיהם ויחסיהם עם הסביבה – חיוביים ולא יזדקקו לשליטה חיצונית שתכפה עליהם התנהגות טובה. התנהגות זו תנבע מבפנים. מתוך תחושה פנימית חיובית, מתוך התנסות חיובית בחייהם עד כה.

באופן כללי אפשר לומר כי שני גורמים מקשים על המבוגרים להעביר מסר חיובי:

1. מטען פנימי שלילי שקלטו הם בילדותם.

2. מסרים שליליים ממציאות החיים בהוה.

המטענים שאנו נושאים עמנו מילדותנו משפיעים עמוקות על יחסינו לעצמנו ולזולתנו. איננו אנשים מושלמים ואף הורינו, וסבינו לא היו כאלה. אנו נושאים בקרבנו בצד הטוב, גם התנסויות וחוויות שליליים, כל אחד במידה אחרת ובקומבינציה שונה.

אם מדובר במטען של פחדים או בהתנסות בתוקפנות, או בקוצר רוח, באי קבלתנו כמו ו שאנו, באי אמון בעולם, במרירות, ואריאציות רבות ושונות של תחושות שליליות.

יש רגעים שהתחושות השליליות שולטות בנו, ומועברות לילדינו ולסביבתנו.

התנסויותינו היום-יומיות משפיעות גם הן על תגובותינו, ביחסינו עם ילדינו, זולתנו וסביבתנו. התנסויותינו העכשויות חוברות למטען הפנימי שלנו, ומשפיעות על רגשותינו ועל התנהגותנו. אם נתקלנו היום ביחס שלילי, בתגובה שלילית באופיה – (תוקפנות, בקורת, דחיה) אנו עלולים להגיב עקב התנסות זו גם כן בתגובה שלילית, כלפי מי שבחברתנו.

אם רגש שלילי שקלטנו מצטרף למטען שלילי כבד שבקרבנו תהיה תגובתנו השלילית בעלת עוצמה גדולה.

אם הרמש השלילי שקלטנו מתאזן ומתעדן ע"י מטען חיובי שבקרבנו, תגובותינו תהיינה פחות מושפעות ממנו. יתכן שנוכל להתמודד עם המטען השלילי ולנטרל אותו ויתכן שנוכל להסתפק בהתנהגות שלילית מינימלית.

נוסף לרגשות שאנו קולטים קיימים תסכולים מציאותיים: כשלונות, ציפיות שלא מתגשמות (אכזבות) עיפות,, קשיים שונים, וגם הם יוצרים אצלנו רגשות.

יש אנשים שמציאות חייהם קשה מידי יום: בעיות פרנסה, שכול, מחלות.

יש עמים שלמים שמציאות החיים עבור רוב אוכלוסיהם קשה מידי יום: רעב, תנאי דיור גרועים, מחלות, וחוסר תקוה. בעבר הלא כל כך רחוק היו קשיי קיום אמיתיים וראשוניים נחלת רובו של המין האנושי.

רובם של האנשים חיו בתנאי חיים קשים, מנוצלים עיי י בעלי אדמות, חשופים לרעב לעיתים מזומנות, חשופים למחלות, לתנאי דיור וסניטציה גרועים. אנו צאצאיהם של אנשים אלו.

בתנאי קיום אלו ריכזו הדתות את עיקר הכח החינוכי: להטיף לחיי מוסר, לאהבה, לשאיפה לטוב, לעזרה לזולת. אבל החיים היו בעלי מסר כפול לעיתים קרובות – הפער בין מצב הכוהן או הכומר, למצבו של האדם הפשוט העומד בפניו. העליונות של איש הדת – והשפלתו של העומד בפניו. האכזריות של חיי היום יום מול הדיבורים היפים על אהבה. היררכיה ברורה, שכל שנמצא בשלב יותר גבוה זכאי לכופף את העומדים תחתיו, כולל הורים שזכותם לכפוף ולייסר את ילדיהם.

כל עוד החינוך נעשה בדרך של כפיה, בתוקף סמכותיות, הוא מעביר מסרים שליליים, שלא ימחקו ע"י המילים היפות ביותר.

כל עוד מציאות החיים מכאיבה ומשפילה לא ימחקו המילים היפות ביותר את הרגשות השליליים. חלק מעולמנו "העולם החופשי" , "העולם המודרני" אולי חלק העולם השבע – חורג בהדרגה ממעגל קסמים רע זה של רגשות שליליים, ומנסה לבנות חינוך שאין בו כפיה שרירותית השפלה ודיכוי.

יש התנהגויות מחוייבות המציאות, שהורים חייבים לכפות על ילדיהם. לדרישות אלו ישנו הסבר, הסבר שניתן למסירה לילדים (כבוד לרכוש הזולת, כללי זהירות), כפיה של התנהגות הכרחית צריכה להיות ענינית ואינה צריכה להתלוות במטען של רגשות שליליים, אלא בהסברים. דרכי התנהגות חיוביות תלמדנה יותר בקלות, כשההורים והסביבה יהוו מודל להתנהגות נכונה.

אין לצפות שבחברות בהן תנאי החיים הבסיסיים אינם מספיקים, האוכלוסיה תהיה מסוגלת להשתחרר מרגשות שליליים.

מציאות חיים בה מסופקים תנאי הקיום הנחוצים – בה יש תקוה, ויש טעם בחיים, תאפשר יצירת מעגלי חינוך חיוביים.

חינוך למודעות ואחריות

חינוך מודרני כיום מספק למתחנך הרבה מאד אינפורמציה, משתדל לתת בסיס רחב של ידע והתעמקות בפרטים בתחום / תחומים מסויימים.
הידע כולל הכרה מסויימת של השקפות עולם שונות ושל ערכים. החינוך, כמו שהוא מוכר לי כיום, לוקה בחסר בתחום המודעות האישית – אנו לא לומדים בצורה יסודית מספיק להכיר את עצמנו – לגבי אורח חיים נכון ובריא.
גופנו שהוא הבסיס לכל פעילות שלנו – כולל פעילות רוחנית, הוא דבר זר לנו ומוזר, לעיתים יותר מידי קרובות.
תחומי התזונה הנכונה, תנועה נכונה, אורח חיים נכון, אינם נלמדים כמעט, בהחלט מוזנחים ביחס לחשיבותם לחיינו, ליכולת התפקוד שלנו, ולהרגשתנו הטובה.
הידע בתחומים אלו קיים, ועומד לרשות המתענינים ההולכים לקבל הדרכה על פי בחירתם. ידע זה צריך לקבץ ולארגן ולהפכו לנחלת מערכת החינוך לטובת כולנו. כיון שמדובר בגישות רבות עם וריאציות שונות, יש ללמד את האסכולות השונות וגם לשאוף להגיע למסקנות כלליות ולחפש אחר הדרך שתאפשר לכל פרט לנהל את חיי עצמו על הצד היותר טוב.
אחריות אישית – הוא אידיאל שצריך להכנס למערכת החינוך. האחריות האישית של האדם להתנהגותו ולאורח חייו.
אחריות אישית לחפש וללמוד את הדרכים לחיים נכונים ובריאים (ולא הטלת האחריות לבריאות על מערכת הבריאות).
אחריות להתנהגות בין אישית נאותה (ולא הטלת האחריות על מערכת החוקים והמשטרה).
אחריות להתנהגות נכונה ביחס לסביבה (ולא הטלת האחריות על המדינה וחוקיה) .
כל אדם צריך לתת דין וחשבון כלפי עצמו קודם כל: האם הוא עושה את החלק שלו בהבטחת שלומו, שלום הזולת והסביבה.
אלא שלשם כך הוא צריך ראשית ידע מתאים – הידע מה הן האפשרויות של ההתנהגות – ומה התולדות (תוצאות) של כל התנהגות.

נורמה חדשה שצריכה להיווצר -
זו הדרישה מכל אדם לקחת אחריות אישית לחייו ולסביבתו.

איבוד פרופורציות בערכים בני זמננו

בבואנו לחנך, להעיר למשהו, לשפוט, לפסול, אנו על-פי רוב לא מודעים למקורה של הגישה השיפוטית שלנו ולתוקפה.

האם אנו פוסלים את מעשי הזולת על-פי נורמה משפחתית שגדלנו בה, על-פי נורמה קיבוצית מוגבלת או על פי ערך כללי בר-תוקף? האם חומרת הגינוי שלנו עומדת ביחס מתאים לחומרת הבעיה? דוגמה נפוצה ובולטת לחוסר הפרופורציות בשיפוט שלנו, להתמקדות בדברים טפלים והזנחה והתעלמות לגבי דברים עקרוניים, הוא היחס לנקיון האישי לעומת היחס לנקיון הסביבה.

כולנו שופטים את הסדר והנקיון של זולתנו, מחנכים את ילדינו להתרחץ, להיות מסודרים, לשמור על נקיון. פוסלים אדם המופיע מלוכלך, מוזנח. בו בזמן רובנו אדישים למה שמעבר לסף בתינו ובית זולתנו. אדישים לאשפה שהושלכה מעבר לתחום שלנו (מי שדיו שהאשפה מעבר למפתן הבית ומי שדיו שפונתה למזבלה). הזהום שיוצרת האשפה,, תוצר לואי קבוע לחיינו, הינו מחוץ לתחום הנורמות שחונכנו עליהן. הדבר האבסורדי בענין הוא – שרבב על בגד, עקבות מלוכלכים על הרצפה, זגוגיות מאובקות, אינם מורמים נזק משמעותי. לעומת זאת תילי האשפתות שנוצרים בעקבות חיינו המודרניים – (אליהם עדיין לא למדנו להתיחס), גורמים נזק חמור למי התהום, תופסים מרחבים ניכרים ומכערים אותם, שרפתם גורמת לזיהום אויר, ופתרון סביר לקיומם ההולך ומתרחב עדין אין .

אנו חוגגים את עידן הנקיון המודרני בעזרת חמרי ניקוי חדישים, חמרי ניקוי רבים. ככל שאנו משתמשים בבתינו בחמרי ניקוי רבים יותר כך סביבתנו מזדהמת יותר, מחומרי ניקוי הנשטפים אליה

במערכות הביוב. חמרי ניקוי אלו מהוים פסולת הרעילה לסביבה.

בית "מצוחצח״ יותר כמעט בהכרח גורם לסביבה מזוהמת יותר (כל עוד לא ייצרו חמרי ניקוי בלתי מזיקים לסביבה – (דבר זה קיים ואפשרי). המודעות שלנו בתחום הנקיון חייבת להתרחב מעבר למודעות לנקיוננו האישי ונקיון מקום מגורנו.

היא חייבת להתרחב להשלכות שיש לתוצרי הלואי של חיינו על הסביבה. נקיון הסביבה הכללית, נקיון עולמנו – חייב לתפוס את המקום הראוי בחינוך, משחר הילדות, והורים חייבים להביא את ערך שמירת הסביבה כערך ראשון במעלה לילדיהם. ערך שתוקפו המוסרי והצורך הקיומי בו משתוה ואף עולה על הצורך בניקיון וסדר האישיים להם אנו מודעים ואליהם הורגלנו לחנך.

הרגלי שמירת הסביבה חשובים לא פחות, ואולי אף גורליים יותר מבחינת בריאות ילדינו בעתיד מאשר נקיונם האישי.

הנאות החיים

ההנאות שהחיים מספקים לנו, מהוות מניעים לחיות ולפעול. זהו המנגנון הטבעי המכוון אותנו. קיים צורך במזון לאפשר את קיומנו – לכן המזון גורם לנו תענוג ואנו נחפש אחריו. כך מובטח שלא נשכח לאכול.

הפעילות המינית הכרחית להמשכת הקיום האנושי, להבטחת עיסוקנו במין קיימת ההנאה המלוה עיסוק זה.

הקרירות והצל גורמים לנו הנאה בעת חום רב, החום גורם לנו הנאה בעת שהסביבה קרה, וכך מותוית לנו הדרך לשמור על עצמנו. הנאות החיים הפשוטות והבסיסיות מכוונות את התנהגות האדם, (ע״י חזוק התנהגות מתאימה) למען שמירת קיומנו. כשאנו עיפים נפנה לנוח – או לישון.

כשאנו צמאים נימשך אל מקור מים. כשאנו פנויים ולא עיפים גרויי הסביבה יעוררו את סקרנותנו, נקשיב נתבונן, נתרשם, נחשוב, נלמד. אלו הנתונים הטבעיים שלנו המכוונים אותנו בחיים ונותנים טעם לחיים.
אלא שהחיים שלנו כיום ומזה זמן רב אינם טבעיים ופשוטים. החיים שלנו נוצקו לתוך דפוסים ומסגרות ששומרים במידה רבה על הקיום, אך מנתקים אותנו במידה רבה, מן הקשרים הטבעיים הבסיסיים בין צרכינו והנאותנו. במידה רבה פוגמים דפוסים אלו בהנאותינו הבסיסיות, ומגישים במקומן תוספות ותחליפים. השאלה היא – האם אנו יוצאים מכך יותר מרוצים ומסופקים או להפך?

חמשת החושים

חמשת החושים הם מקור להנאות רבות.
היכולת להתבונן היא מהנאות החיים הטבעיות והראשונות. התבוננות מקפלת בתוכה את הראיה, על העונג שיכול להיות בה, עונג על צורה צבע והרמוניה.

ואת ההבנה והשמוש בתבונה – את היכולת לחשוב על גרויים, ולעשות עליהם מניפולציות מחשבתיות, לשאול, להשיב, לחקור, לגלות.

קצב החיים המודרני משבש את הנאותינו הטבעיות מחושינו, אין הוא נותן לנו להיות בקשב נינוח לגירויים שסביבנו ולהנות מהם. הרדיפה, המרוץ, אחר תכלית ותועלת ומטרה – לא מאפשרים לנו להנות מהדרך ולבסוף אף לא מן המטרות אותן הצלחנו להשיג.

החיים המודרניים הפכו אותנו מנותקים מהסביבה ואף מגופנו שלנו. דברים שהם טבעיים הפכו זרים לנו ומאימים.

ההנאה שהיא מנגנון טבעי, נותקה ממקורותיה הראשונים הטבעיים תוך נסיון להמירם בתחליפים. מכאן נובעת תחושת אי סיפוק גדולה שישנה בתרבות שלנו.

פרו ורבו

עידוד הילודה הינו צו מוסרי בדתות היהודית הנוצרית והמוסלמית.
צו זה היה בעל ערך קיומי בימים שהעולם היה מקום מאיים לגבי האנשים, וכבעלי החיים האחרים הם היו יולדים הרבה ילדים שמהם שרדו חלק בלבד, ובכך הובטח המשך קיום המין.

באופן זה גם היתה ברירה טבעית לכוון השבחת המין – החזקים יותר, המתאימים, הבריאים, היו שורדים ומקיימים את הדור הבא.
עד לפני פחות ממאה שנה, היו מגפות שפרצו מידי תקופה מכלות חלקים ניכרים של האוכלוסיה וזאת מעבר לתמותה מרעב, ממחלות אחרות, ומקשיי החיים.

כיום יכולתנו להגן על צאצאינו ולטפחם שונה, אין אנו חשופים לפגעי הטבע, וקשיי הקיום צומצמו. ריבוי האוכלוסיה הוא המאיים על שלומו ורווחתו של המין האנושי – ובעיקר מהווה איום על הדורות הבאים.

על האנושות להכיר בכך, על הדתות השונות להכיר בכך. תכנוו ילודה צריך להיות הצו המוסרי הנכון לתקופתנו.

הלאומנות

הרגשת הגאוה הלאומית נובעת מן הצורך בהשתייכות לקבוצה. הלאומיות נותנת לאדם סמלים, ערכים, טקסים, שירים, היסטוריה – המשותפים לו ולשאר חברי הלאום. כך הוא מרגיש שייך, כך יש לו מכנה משותף עם קבוצה גדולה של אנשים, הוא מרגיש בטוח יותר.

הפונקציה שממלאת לאומנות קיצונית – דומה מאוד לפונקציה של הדת – נותנת השתייכות מאד ברורה ומוגדרת, מנתבת את השנאה כלפי האנשים שמחוץ לקבוצת ההשתיכות.
רוחב אופקים, וחפש מחשבה מונעים אנשים מלדבוק בלאומנות קיצונית. הם יכולים להשתייך בלי לשנוא את האחרים שאינם שייכים. הם יכולים לראות את החסרונות שבצד שלהם, וגם את המעלות שבקבוצות האחרות, ומכירים בזכויותיהם של בני הקבוצות האנושיות האחרות. חשוב שלאנשים יהיה שפוט עצמאי לגבי מה שקורה סביבם, במדינה, בשכונה, במשפחה, בעולם.
אדם צריך להזדהות עם דברים שהוא מאמין בהם, ולהרתע מדברים העומדים בניגוד להכרתו ולמצפונו, ולא להזדהות עם המדינה כעסקת חבילה.
החלוקה למדינות כיום הינה מצב שנוצר באופן מלאכותי, ולעיתים שרירותי. לא בהכרח היא תואמת את חלוקת האוכלוסיה האנושית לקבוצות בעלות זהות משותפת. מדינות רבות מורכבות מכמה קבוצות לאומיות וקבוצות רבות מפוצלות בין מדינות. ויש אנשים השייכים לקבוצה רעיונית לא לאומית.
מדינה אינה קבוצה הומגנית, ואנשים השומרים על עצמיותם אינם יכולים להזדהות איתה.
הפרט כחלק ממדינה יכול להאבק על כך שבתוך מדינתו יהיה ביטוי גם לערכיו.
אך מעבר לזה חשוב שהחלוקה למדינות לא תהוה גורם מפריע לשתוף פעולה כלל עולמי.

סוף עידן הלאומיות

הלאומיות התעוררה עם מאבק הקבוצות האנושיות לשמירת זכויותיהן, מאבקן על זכותן לקיים מסורת ותרבות ולהבטיח זכויות קיום נאותות לחבריהן .

מסגרת לאומית אפשרה את ממוש זכויות חבריה. בימינו ההכרה בזכותו של הפרט לתנאי קיום בסיסיים נאותים, וזכויותיו לחיות לפי מסורתו ואמונתו הופכת יותר ויותר נחלת הכלל. זכויות אלו מעוגנות באמנות בין –לאומיות.

הבעיות שנוצרות עקב החלוקה הנוקשה של גבולות לאומיים, ועקב מתחים בין מדינות, מרמזות לנו שהלאומיות כפתרון לממוש זכויות קבוצות האדם אינה התשובה האחרונה והסופית. יש לחתור לעולם מאוחד, בו ההגנה על הפרט וזכויותיו תנבע מהסכמה כללית, ותשמר בכל חלוקה ארגונית מחודשת ופונקציונלית, אותה צריך לעשות בהתאם ליעילות בפתרון בעיות אוכלוסית העולם.

חנוך לקראת המחר – חינוך לאחריות אישית

במערכות החינוך השונות יש צורך בארגון מחדש.
בעוד שבימינו עדיין עוסקים באופן יחסי זמן גדול בלמידת העבר יש צורך דחוף וחיוני בארגון לימודים כך שייתכוונו לקראת העתיד.
אי אפשר ללמוד את העתיד. אך אפשר ללמוד לאור השאלות שהעתיד מציב לנו. שאלות אלו רבות ומגוונות ולאורן צריך לבנות את מערכות הלימודים והחינוך.

ההכרה בשינויים הגדולים שחלו ועדיין חלים בסגנון חייו ובסביבתו של המין האנושי – צריכה להנחות את מעצבי תוכניות הלמוד. הבהרת שינויים אלו והבעיות המתעוררות בעקבותיהם, הנם נושא ראשון במעלה בתוכנית הלימוד הדרושה כיום ובעתיד.

אל מערכת הערכים שמלוה את תוכניות הלמוד יש לצרף את ההכרה בקשר הבלתי ניתן לניתוק שיש לגורל האנושות עם מצב סביבת החיים על פני כדור הארץ.

יש לחנך להכרה בזכויותיהם השוות של בני המין האנושי.
צריך לטעת את ההכרה באחריות בני תקופתנו כלפי צאצאינו והדורות הבאים.
על המחנכים לטפח את יכולת החשיבה והשפוט האישים, היכולת לבקר, לשאול ואת המחוייבות לנסות ולהתמודד עם השאלות. על המחנכים לטפח את ההכרה באחריות האישית של כל אדם על מעשיו ותוצאותיהם, ואת ההכרה באחריותו לדעת, ולהבין.

לרכישת השכלה ישנה השפעה מסיעת, שהוכחה סטטיסטית, על המגמה לצמצום ילודה ובפרט לגבי נשים.
יש להכיר בחשיבותו של גורם זה בארצות המתפתחות ולהשקיע בכך מאמצים ניכרים.

לקראת עולם שצריך לפעול בשתוף פעולה, יש להערך ליצירת תכנית למודים משותפת גלובלית, שתהיה חלק בעל משמעות בתוכניות הלמודים המקומיות.
תכנית משותפת שתביא להכרת העולם כמערכת אחת שכל חלקיה תלויים אלו באלו.
מערכת שתחנך לאחוה אנושית כללית, לשתוף פעולה, להכרת הבעיות בפניהן עומדת האנושות.
מערכת שתקרא לדור הצומח להאבק יחד למען עתיד המין האנושי.
יש להציב כאתגר לדורנו – להגיע לחינוך כל ילדי העולם, וגם לפעול לחינוך מבוגרים.
יש לרתום לכך מלבד את בתי הספר – גם את רשתות הטלויזיה.
הטלויזיה יכולה להוות כלי לחינוך אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
הטלויזיה יכולה להוות כלי נפלא להעביר מסר לכל שכבות האוכלוסיה – ולכל קבוצה בשפתה.
אני חולמת על היום בו תהיה תכנית גלובלית להתמודדות עם כלל בעיות המין האנושי, תכנית מעשית שתכלול את קבוצות האנשים החיים כיום בתנאי חיים קשים, ובבורות, ותסייע בפתרון בעיותיהם. תכנית כזו תעזר בטלויזיה ליצירת הקשר עם קבוצות האוכלוסיה השונות, ושדורי הטלויזיה יסיעו לרתימתם למעגל ההתמודדות המשותפת עם בעיותיהם המקומיות, ועם המאמץ המשותף הכללי. האחריות על מדיום הטלויזיה העולמית, מדיום שצריך לקום ככלי חנוכי ממדרגה ראשונה – היא אחריות גדולה. אחריות זו צריכה להנתן לקבוצה נבחרת בין לאומית, ובכפוף לעקרונות ברורים וערכים מחייבים שהוסכמו על דעת נציגי העמים השונים לטובת הפרט והכלל, ועתיד האנושות.

חשיבות פתוח כח שיפוט אישי

תופעות של שנאה עיורת בעולמנו – כמו אנטישמיות, גזענות, רדיפות דתיות וגם תופעת התמיכה ברודנים שונים, מתבססות על אמוץ רעיונות – שוא בלתי בדוקים ע״י קבוצות אוכלוסיה והסחפותן לתגובה רגשית בלתי מבוקרת.

החיסון הטוב ביותר נגד תופעות אלו הינו חינוך לחשיבה עצמאית ובקורתית ולשפוט עצמאי.

תופעות של הליכה עיורת בעקבות דמויות דגלים ורעיונות הנן תופעות שליליות הנובעות מחינוך לציות, מחינוך לכבוד עיור לסמכות.
אני רואה בחינוך לביקורתיות, לשאלת שאלות ולשיפוט עצמאי – את התנאי ההכרחי (אם כי אולי לא מספיק) לקצוץ ומיתון תופעות כאלו. יחד עם הבקורתיות צריך לבוא חינוך לאחריות. באם יש לך ביקורת עליך לתת תשובה ופתרון, אחרים, טובים יותר. או לפחות חובתך להמשיך ולחפש.
אין זה חינוך לשלילה, אלא חינוך לחיפוש אלטרנטיבות חיוביות, חינוך למאבק למען שיפור, חינוך ללקיחת אחריות.
חינוך לציות ולכבוד תואם חברות שהן בלתי שוויוניות במפורש, כפי שהיו החברות השונות במין האנושי עד המאה העשרים. בחברות אלו היתה היררכיה ברורה שכללה זכויות יתר לבני המעמדות העליונים. זכויות יתר לגברים לעומת נשים. ומזה נגזרה גם התביעה לציתנות ולכבוד מן הילדים. חינוך לציות ולכבוד אפשר את שימור הסדר שהיה קיים בחברה.

בחברה הדמוקרטית המערבית שונו הערכים באופן מוצהר, ובהתאם חלו שינויים רבים בחינוך.
יחס הכבוד הנתבע הינו הדדי ולא על פי מעמד.
הציות צומצם לחוקים ההכרחיים.
אלא שהחינוך עדיין לא מיצה את תהליכי השינוי. זה הזמן לשים את הדגש על פתוח השיפוט האישי ועל התביעה מכל פרט ללקיחת אחריות על סביבת חייו.

שפה בינלאומית

בתקופתנו, כאשר צו השעה הוא להכיר בגלובליות של הבעיות הקיומיות, ובכורח לתפיסה גלובלית, של תחומי חיינו השונים, צריך לשקול את השאלה של שפה אחת משותפת לאנושות.

הרעיון הועלה בעבר, וישנו הנסיון להשתמש באספרנטו כשפה בין- לאומית.

צריך לבחון בשקול דעת האם כוון כזה יקדם את ההתמודדות עם הצורך בשתוף פעולה עולמי.

הנאות החיים – המשך

התרבות שלנו מביאה לנו תפיסה אחרת של הנאות החיים. היא מביאה לנו ״הנאות תרבותיות״ אנו נהנים מיצירות תרבות – יצירות ספרות, מוזיקה, אמנות הציור ועוד אומנויות.

ישנן הם ההנאות הפשוטות יותר ״ההמוניות" יותר – הנאות מתכניות בידור שונות. ברמה פחות מתוחכמת או תרבותית.

הגאות אלו מבוססות בעיקר על שעות הפנאי שלנו. ההנאות הטבעיות לוו אותנו במשך היום כולו והן נובעות מתוכנו ומיחסנו האישי עם הסביבה. הן יצירתנו האישית.

ההנאות התרבותיות מוגשות לנו במסגרות זמן קצובות, הן אחידות יותר ומעורבותנו בהן קטנה יותר.

כהנאות החיים המודרנים נחשבים גם המותרות ו״הצעצועים״ שלנו – האביזרים והאמצעים המיוחדים בהם אנו משתמשים.

בקטע זה של ההנאות מצבנו דומה לאשת הדיג בסיפור על דג הזהב. ככל שיש לנו יותר, מידת השמחה האמיתית שלנו על היש קטנה, והשעמום חוזר ומופיע יותר מהר. ככל שהשפע רב יותר ערך הדברים יורד למעשה וגם הסיפוק שהם מביאים.

ואנו מאבדים את היכולת להנות מן הדברים הפשוטים מהם נהננו בעבר. למעשה במידה שעלינו ברמת החיים מסתבר שסך הכל של ההנאות שאיבדנו עולה בהרבה על ההנאות היקרות שזכינו להיות בעליהן בהווה. הנאות ופינוקי התרבות סוגרים אותנו בפני העולם בנוחות שהם מציעים לנו. אנו מבודדים בין קירותינו, במזג האויר המלאכותי שלנו, בתוך מכוניותינו, והתקשורת שלנו עם העולם ואף עם הטבע היא במשך פרקי זמן ניכרים באמצעות קופסת הטלויזיה, התלות שלנו בזולת יורדת ועמה הצורך בתקשורת בין אישית ועזרה הדדית. אם שמחת החיים הנה מדד יותר אמיתי להנאות החיים האמיתיות – רמת חיים גבוהה על יתרונותיה אינם עומדים במבחן זה.
עלינו לשאוף לשלב את יתרונותיה של התרבות החמרית המפותחת עם שמירת הקשר למקורוות ההנאה הטבעיים והראשוניים.
עלינו למתן את המרוץ אחר השגים, ולצמצם את הצריכה המוגזמת, לחזור ליותר פעילות גופנית, ולריתמוס חיים נכון. למצוא שוב את היכולת להקשיב ולהתבונן, לגלות מחדש בעצמנו את העולם בכח חושינו, וללמוד להנות מן הדרך שהיא החיים עצמם.

היחס למזון בחברת השפע

השגת מזון מספיק ובריא הינה בעיה קיומית בסיסית, והינה עדין הבעיה העיקרית במחוזות רבים בעולם.

על רקע זה ברור מדוע הגשת מזון הינה מרכיב עיקרי בכל טקס חגיגי, בין אם אלו טקסי פולחן, ארועים קהילתיים חגיגיים או ארועים משפחתיים.

בנסיבות העבר היו ארוחות חגיגיות הזמנים היחידים כמעט בהם זכו רבים מהמשתתפים לאכול לשובע.

מכאן ברור גם מדוע מפותחת בלב האמהות הדאגה לתאבונו של הילד ולהשגחה שיאכל את מנתו.

בתרבות המערבית שהפכה לתרבות שפע – ואוכלוסיה גדולה ביותר בארצות אלו סובלת מתזונת יתר, עדין נשמר למרבה האבסורד הטקס של הגשת מזון בשפע כאות לחגיגיות. חברה זו סובלת ממילא מאכילת יתר וטקסי הגשת מזון הינם אנאכרוניסטים, במידה רבה. בחברה זו שחבריה ממילא אוכלים בשפע רב, סובלים החוגגים מנזקים לבריאותם מתוספת מזון חגיגיות זו.

האין זה אתגר לחברה המערבית ולתרבות השפע למצוא דרך אחרת לציין חגיגיותם של ארועים, דרך שלא מבוססת על אכילת יתר של מזונות?

דאגתן של אמהות להזנת ילדיהן צריכה לעבור הסבה מן הדאגה לכמות האכילה, לגודל המנה, ללימוד מהי תזונה נכונה, ולדאגה שהילד יקבל תפריט בריא ובכמויות סבירות.

תזונה עשירה מידי מזיקה לבריאות כפי שמזיקה תזונה חסרה, היחס למזון צריך להיות רציונלי. עלינו לשוב וללמוד לאכול נכון ביחס לשינויים שחלו באפשרויות להשגת מזון.

אילו עברו תושבי ארצות – השפע לתזונה נכונה – היו מביאים לחסכון בתחומים רבים וחשובים:

ראשית ־ לחסכון בסבל הנוגע מאכילת יתר – השמנה, מחלות שונות הנובעות גם מתזונה לא נכונה (מחלות לב, סכרת, סרטן, ועוד).

שנית – חסכון עצום  בתקציב המופנה כיום לתקון באמצעים הרפואיים, של נזקי אכילת יתר.­

• חסכון במשאבים – שבוזבזו לצורך גידול עודפי מזון אלו, ובפרט עודפי בשר, מזון שמנצל משאבים באופן רב מאד ביחס לתמורה המזונית המתקבלת.
  יתכן שלו יחסכו בכל המשאבים הללו יהיה יותר קל למצוא דרכים ותקציבים לסייע למדינות שאזרחיהן עדיין סובלי ממחסור במזון, והן רבות!

רובד תרבותי נוסף

התרבויות השונות בנויות רבדים רבדים, המקורות והמנהגים שמחזיקות הקבוצות החברתיות לא נוצרו ביום אחד, הם פרי עמלם של גדולי רוח, ובעלי נפש ויכולת ביטוי בני דורות שונים, שנאספו ונשמרו, והפכו לנכס של קבוצה חברתית.

הערכים האנושיים המודרנים, על חרות הפרט, ומחוייבות הפרט, על הראיה הכלל אנושית, על מטרותיו המשותפות של המין האנושי, צריכים למצוא ביטוי בהגות וביצירה אמנותית, ולהפוך לנכס תרבותי. נכס שיהיה משותף לתרבויות השונות, ויהוה רובד נוסף, אך הפעם רובד משותף ומאחד וקושר בין התרבויות השונות. מבלי לפסול את מורשת העבר.

ודאי ימצאו דברים משותפים לערכים חדשים אלו ולערכי העבר. אך גם דברים סותרים. נקוה שהערכים של אחוה אנושית ומאמץ משותף הם שינחו את החברות השונות, ויובילו לשתוף פעולה.

פרסום בכל אמצעי התקשורת

מתוך הכרה ששיתוף פעולה בר־קימא צריך שיעשה מתוך נכונות אמיתית, הכרה ואמונה במטרות המשותפות, ברור הצורך להביא את הבעיות ודרכי הפתרון לידיעת כלל חברי המין האנושי.

לו ניתן היה להעמיד ערוץ שידור קבוע וגלובלי לרשות תכנית כזאת על-לאומית, ניתן היה להגשים מטרה כזו.

השידורים צריכים להיות קבועים ויום יומיים, והידיעה עליהם צריכה להיות נחלת הכל.
הם צריכים להיות מותאמים לכל עם בשפתו, ונוגעים באופן שוטף בבעיות המקומיות ודרכי פתרונן, וגם בתמונה הכללית, בסכום המצב לגבי כלל עולמנו.

באופן זה יהיה כל אזרח שותף, ויקח חלק במגמות חדשות אלו. המטרה הינה להגיע לקביעת שלבי פעולה מקומיים ועולמיים לקראת שפור מצב עולמנו ופתרון בעיותיו, תוך מעקב ודווח שוטף על התהליך השגיו וקשייו.

המדיום הטלווזיוני הוא הראשון במעלה מבחינת יכולת החדירה שלו לאוכלוסיה רחבה ביותר.

נוסף אליו צריך להיות דף מיוחד בעתונות היומית המוקדש לאותם דברים.

מערכות התקשורת, בצרוף עם פעילות מתאימה במערכות החינוך, ועם עדוד הבטויים התרבותיים-אמנותיים באותו כוון, יכולים להגביר מוטיבציה של שתוף פעולה והתקדמות לקראת המטרות.

אדם מול טבע  גאוה או ענוה

האדם הינו חלק מהטבע, חלק מן העולם. תחושת הגאוה המביאה אנשים לחוש עצמם שונים או נעלים משאר יצורי הטבע והאמונה ביכולתו של אדם לשלוט בטבע – מוציאים את האדם ממסלול קיום תקין.

שלטונו של האדם בטבע מתבטא בעיקר ביכולת ההרג וההרס העצומים שצבר – אדם יכול להמית (בהיקף עצום) אך אינו יכול להחיות את המתים.

אדם יכול להשמיד אוצרות טבע אך אינו יכול להקימם מחדש.

אדם יכול לזהם את הסביבה אך אינו יכול לטהרה מחדש.

אדם יכול לראות עצמו נעלה על בעלי החיים אך התנהגותו ככלל כבן המין האנושי, כלפי בני מינו אינה ראויה להתגאות בה אלא להיפך.

אדם יכול ללחום נגד הטבע אך בכך הוא פוגע בעצם הבסיס לקיומו.

האדם הינו חלק מהטבע. היכולת לחוש בכך, ולנסות לחיות בשיתוף פעולה עם הטבע היא הדרך הנכונה להבטחת עתידו של המין האנושי. הטבע הוא המקור והבסיס לסיפוק צרכי חיינו.

למעלה מזה, הטבע הינו המקור לתחושה של שלמות נפשית ושלווה. ההתבוננות בטבע מעשירה את עולמנו הפנימי, ביופי, בפלאים וחידות, ובהבנת ההמשכיות שמעבר לקיום האישי שלנו. ההתבוננות בטבע היא מקור השראה ליצירה האנושית.

ראית הפלאים שבטבע, על עושרו ומגוון התופעות האינסופי שבו, הבנת עצמנו כחלק מפלא זה, מעניקים ענין וטעם לחיינו.

תוספות לטקסים המקובלים

חשוב ונחוץ להוסיף לנוסחי הברכה והשבועה המקובלים בטקסים שונים, ובמיוחד באלו המציינים נקודות מפנה בחיים, תוספת המתיחסת ליחסים בין הפרט ועולמו.

תוספת כזו תהיה חלק מהרובד התרבותי האנושי- כללי המשותף לכל אזרחי העולם.

בטקס נישואין, מלבד התחיבויותיהם של החתן והכלה זה לזו, וזו לזה, צריכים להתווסף פסוקים הכוללים הצהרה להבנת  למצבו הבעיתי של עולמנו מבחינת משאביו ואפשרויות הקיום בו, והתחייבותם שלא לפגוע בעולם, ושלא לנצל נצול יתר את פוטנציאל הקיום, על מנת להבטיח את אפשרויות הקיום בעתיד.

טקסי חלוקת תעודות לבוגרים במוסדות חינוך צריך לכלול תמיד את אזכור מצב העולם, וקריאת כוון לתלמידים המסיימים, שתפקידם ליטול חלק במאמץ הדרוש לפתרון הבעיות.

בטקסים הקשורים בלידת תינוק בגון טבילה, ברית מילה ואחרים על ההורים לחזור על ההצהרה של מודעותם למצב העולם, והבטחת מחויבותם לנהוג בחייהם בדרך שלא תפגע באפשרויות הקיום בעתיד של הרך הנולד, צאצאיו, וילדי הדורות הבאים בכלל. וכן לחנך את ילדם ברוח זו. במידה ואמירות כאלו, מסוגננות יפה ובבהירות, יהיו מקובלות בטקסים, ולו ע״י חלק מהאנשים בלבד, יביא הדבר להגברת מודעות הציבור לבעיות העולם ולמחוייבות כל אדם לפתרון בעיותינו המשותפות.

המוסריות שבחוקי המסחר הבינ־לאומים

הארצות המפותחות גורמות לא פעם ע״י שליטתן בשוק לפגיעה בכלכלה ולדרדור מצבן של הארצות הנחשלות. באפשרותן ללחוץ כלפי מטה, באמצעים שונים את מחירי חומרי הגלם שהן מיבאות, ואכן הן עושות זאת, ובכך מאפשרות עליה ברמת החיים בארצות המפותחות, וירידה ברמת ההכנסה בארצות הנחשלות בלאו הכי.

גם בשוק ההון, בו תלויות הארצות הנחשלות המפותחות, מסתמן אותו תהליך, בו תנאי הקצאת הון למדינות נחשלות גורם להדרדרות מצבן.
כל אחד משני הגורמים וגם שילוב שניהם יכול להיות מתורגם למעשה לכך שאנשים יגיעו לסף עוני, או יאבדו את מקור פרנסתם או יגדלו גידול ליצוא במקום שקודם היה מקור לספוק מזון לתושבי הארץ וכך יתכן שיגרם מחסור במזון ואף רעב.

אלו רק כמה אפשרויות מבין ההתפתחויות השליליות של סוג יחסי המסחר החופשי, שנחשב חוקי ולגיטימי כיום.

כיון שהחוקים הנהוגים כיום אינם מביאים בחשבון את תולדות יחסי המסחר, יוצא שחוקי ולגיטימי לגרום את התהליכים בם חלק העולם המשופע בטוב הולך וצובר נכסים בעוד החלק העני הולך ומתרושש. מן הדין היה להכיר בעוות הזה ולתקן את חוקי הסחר הבין לאומי כך שיהיו חייבים להביא בחשבון את תוצאות המהלכים המסחריים, וחוקיותו של מהלך תקבע לפי תוצאותיו מרחיקות הטווח.
נושא נוסף הטעון בדיקה מחדש הוא המסחר בנשק.
בתחום של יחסי ארצות מפותחות וארצות נחשלות מהוה מסחר בנשק (כשהצרכן כמובן הינן המדינות העניות) מקור נוסף לדלדול אפשרויותיהן של ארצות אלו להתמודד עם בעיותיהן הקיומיות. תחת זאת חלק ניכר מהכנסתן מוקדש לחימוש, שנזקו רב מתועלתו (ומגדיל את הסכון להסתבכות במלחמות)

על המהפכה בחינך

זרם החינוך החדש ששם את הדגש על החופש של הילדים, החתירה לממוש הפוטנציאל האישי והגשמה עצמית, הווה ראקציה לסוג החינוך שקדם לו. כמו כל תגובת נגד הלך באופן קיצוני במידת מה, בכוון החדש. הפן שיצא זנוח מזרם זה הוא המחויבות האישית של המתחנך כלפי העולם בו הוא חי.
—————————————————————————————————————זכותנו כחברי הקהילה האנושית המאוחדת לתבוע מהפרטים לחזור להנאות הפשוטות יותר שהן ברות-קימא, ומאפשרות לעולם לחזור למצב בר-קימא.
פרוש הדבר – ירידה ברמת החיים במידה ניכרת, תוך שמירת התנאים הבסיסיים החשובים לחיים. ותוך דגש על חינוך למחויבות מחד ולחופש אישי, מעבר להגבלות ההכרחיות.
—————————————————————————————————————הכרה בשינוי
הגורם המאפין במיוחד את תקופתנו הינו קצב השינויים במציאות חיינו ובסביבתנו. קצב זה גדול לעין ערוך משהיה בדורות אחדים בעבר.
שינוי הינו דבר המלוה אותנו למעשה כל חיינו, כל דבר חי הינו משתנה כל סביבה הינה דינמית.
תפיסת המציאות מצריכה איזו אשליה של קביעות. איזו תמונה יציבה של מציאות כנקודת מוצא לזיהוי השינויים, כבסיס לזיהוי גורמים. יש גם צורך נפשי במשהו יציב וחוזר על עצמו , על מנת לנוח מעמל ההסתגלות לשינויים, שנדרש מאתנו.
הכרת עובדות השינוי בכל תחומי חיינו, פתיחות לקליטת השינוי ונכונות לסגל את תגובותינו, הן דרישות בסיסיות לתפקוד טוב.
"הבשורה" החילונית אינה בהכרח בסתירה לדתות השונות.
התפיסה של עולם אחד ושל אנושות אחת לו תאומץ כמרכיב בדתות הקימות, תאפשר לעולמנו לחתור לשלום ולפתרון בעיות תוך מאמצים משותפים, מבלי שאנשים יצטרכו לותר על עולמם הפנימי והתרבותי.
מקומה של הלאומיות בסולם הערכים
על מנת שהלאומיות לא תהיה מכשלה בדרך לשתוף פעולה כלל עולמי, מקומה של הלאומיות בסולם הערכים צריך להיות אחר חוקי המוסר המתחייבים מצרכי הקיום בעולמנו, ואחר החוקים המבטיחים את שלום הפרט, בן כל לאום שהוא.

אידיאה
הידיעה כי תמונת העולם האידיאלית כפי רצוי שתהיה רחוקה מרחק רב מהמציאות העכשוית אינה צריכה להוות גורם לפסילת האידיאה.
אידיאה היא יעד וברור שהיעד עדין רחוק.
אבל אם הוא יהפוך ליעד המקובל על הכלל הסיכוי להגשמת האידאה יגדל בהרבה, כבר מעצם קבלתה כמטרה.
באופן בזה יהיה יותר קל לאנשים להבין את כווני הפעולה הנדרשים, לתכנן אותם, ולהשתתף ביצירת השינוי. לבחון את התהליכים ולעשות מאמצים בכוון הרצוי.
"אם תרצו אין זו אגדה". כאשר האידיאה נהפכת לרצון הכלל, יתכו שכבר בכך נסללת הדרך להגשמתה.

הצבעתי בבחירות עבור התנועה הירוקה מימד-                                                                           אני מאמינה שהגיע הזמן שהתפיסה הסביבתית שהיא תפיסה ערכית ביסודה, תפיסה שכוללת בתוכה את הנושאים של חברה וזכויות האדם, אך גם את מודעותנו לאחריות של המין האנושי על העולם ועתידו-  תתפוס את מקומה הראוי בחברה הישראלית ותהפוך לגורם שמלכד סביבו את הציבור על כול מגזריו.

התנועה הירוקה צריכה להתרחב ולהיות גורם בעל השפעה ברחוב הישראלי, וכדי שתהפוך לכזו עלינו להתייס לעזרה.

ירוק בשבילי הוא צבע של צמיחה, התחדשות ולכן גם תקווה.צבע של רעננות.

מימד נוסף שהייתי רוצה לראות בחיינו הוא חשיבה מקיפה הקולטת תמונה רחבה, ובמונחים פשוטים- לחשוב גלובלי, לחשוב תהליכית, לחשוב על "מאין באנו ולאן אנחנו הולכים".

 הייתי רוצה לצאת מחשיבה נקודתית, המתייחסת לפרק זמן קצר , מיידי, ולעבור לחשיבה בה אני ממקמת דברים כחלק מרצף של תהליכים לאורך ציר הזמן.

 כשאני מנקה את הבית שלי, וזורקת את הלכלוך לפח, שוטפת את הרצפה במים וחומר ניקוי – בראיה צרה יצרתי סביבה נקייה. 

  כשאני מסתכלת בראיה המורחבת-

אני מבינה שהעברתי לכלוך ממקום אחד למקום אחר. שההעברה הזו תצריך שינוע  והטמנה שמזהמים את הסביבה. שמה שקורה בסביבה הרחוקה משדה הראיה העכשווי שלי- אכן קשור אלי.

אם הוספתי חומרי ניקוי למים, המים האלו יהיו פחות מתאימים לשימוש חוזר, ובעצם יצרתי זיהום נוסף, שיהיה צורך לנקות אותו. ובכלל- כול הייצור והשינוע של חומר הניקוי הזה- היו לו השפעות על הסביבה, ומה יהיה עם המיכל שבו הוא מאוחסן?

 אני הולכת עם הראיה הזו בעולם- ולכול מעשה הכי פשוט יש סיפור מסובך מאחוריו.

 מה עושים?

 ראשית ההבנה- שצריך שינוי. ראשית לתרגל ראיה רחבה- ולמקד את השאלות לתחומים ספציפיים.

 בנושא שטיפת הרצפה- למשל- קל ופשוט לוותר על חומרי הניקוי, ברוב המקומות  אי השימוש יחסוך זיהום סביבתי ועלויות כספיות למשק הבית. הבריאות לא תיפגע- הרי כולנו נמצאים  גם מחוץ לבית , החיים אינם סטריליים, וכך הם גם בריאים יותר.

 אבל יש המון דברים שאיננו יכולים להשתחרר מהם בקלות-

העולם המודרני מבוסס על מכשירים, כלים , ציוד –  שכולם כמעט מיוצרים מחומרים בעייתיים לסביבה ברמה זו או אחרת-

המקלדת עליה אני מקלידה עכשיו-  עשויה פלסטיק שחור- מהו מכיל? איזה ציון יש לחומרים אלו מבחינה סביבתית?   מה יש במחשב עצמו- על כך ניתן לקרוא לא מעט חומר.   אז מה לעשות?

 מה בעצם צריכה להיות השאיפה שלנו?

בפשטות- אני הייתי רוצה להשתמש במוצרים שלא מזיקים לסביבה.

האם הייתי רוצה לוותר על המחשב?

לא, ובטח לא בטווח הקצר- ללא כלי זה כול המידע הסביבתי (וכול מידע אחר) לא היה מגיע לתפוצה כה רחבה, ובזמן כה קצר.

אבל חשוב לעשות בדיקה- מה צריך לשנות- מה הכי בעייתי,  האם ניתן למזער נזקים.

הייתי רוצה לקבל את המחשב שלי עם מידע: מה ההשלכות הסביבתיות שלו- לפי מרכיביו.

מה היצרן עושה כדי לצמצם השלכות בעייתיות.

מה העלות האמיתית של טיפול בפתרון הבעיות האלו.

מה עלי לעשות עם המחשב בסוף חייו……

 אני מאמינה בחקיקה-

אני חושבת שיש לכתוב מחדש קודים מוסריים שיסדירו את ההתנהלות המין האנושי- והפעם הם יכללו עקרונות המתייחסים גם לתחום הסביבתי. עקרונות של קיימות.

בעקבות קודים אלו- יוסדרו דרכי התנהלות תקינות ויעוגנו בחוק.

 ענייני הסביבה מחוברים בקשר בל ינותק  לנושאים של מוסר וצדק.

אם אני מזהמת את הסביבה- אני מייצרת בעיה-

אם אני לא לוקחת על אחריותי את התיקון- אני למעשה פוגעת באחרים- ומטילה את התשלום על מישהו אחר, שישלם בבריאותו, איכות חייו, או בכספו עקב ההתנהלות שלי.

לאורך כול התקופה האחרונה  בה מיוצרים חומרים המזהמים את הסביבה, ונפגעים משאבי טבע-

מחיר צורת החיים שלנו מוטל על העתיד.

אנו חיים בעיוורון לגבי השלכות התרבות שלנו, מחירן, ומי משלם או עתיד לשלם מחיר זה.

 לאורך כול התקופה היו אנשים שהתריעו על המצב- אך הם היו בודדים.

בשנים האחרונות מעגל האנשים המודעים לבעיות מתרחב בקצב גובר.

סומנו כיווני פיתרון.

אבל כול זה עוד לא מעוגן בצורה מסודרת במערכת החיים שלנו, ובמערכות המסדירות את ההתנהלות שלנו.

 עכשיו הזמן להציג בברור את הבעיות- באופן שכול אדם יוכל לראות את התמונה הרחבה מול העיניים.

 חשוב לדבר על כך בשפה הכי פשוטה, שתהיה נגישה וקרובה גם לשכבות החלשות באוכלוסיה.

 חשוב לקבוע כללים חדשים המגדירים טוב ורע- נכון ולא נכון-   על פי עקרון הקיימות.

 חשוב לתרגם כללים אלו לדרישות המחייבות את כול הגופים-  הפרטיים והציבוריים.

 חשוב למצוא את השלבים בעזרתם אפשר לחולל שינוי.

 זהו המבט הכללי .

 אשתדל בהמשך להתייחס לדברים ספציפיים-  ולהביא דוגמאות לתיקון הנדרש על פי תפיסתי בתחומים שונים.

הדייג ודג הזהב- אגדה או מציאות
לאחרונה עלה בדעתי שסיפור הדייג ודג הזהב,ניתן להתפרש כמשל על מה שקורה בעולמנו היום.
בסיפור, למי שלא זוכר, הדייג העני מהצריף העלוב מבקש מהדג משאלות, וזוכה להעלות את רמת חייו עוד ועוד,
אלא שלבסוף הוא מגזים בבקשותיו ורוצה להפוך את הדג לנחות ממנו- שהוא יהיה המושל והמצווה.
ואז הכול חוזר לקדמותו, לעוני ממנו התחיל.ובכן-
אם מתוך העוני שלנו למדנו לפרוש רשת מתוחכמת שתדוג לנו דגי זהב,ולכדנו את אוצרות הטבע כדי שיעלו את רמת חיינו,
ואכן במקום צריף עלוב- בהתחלה זכינו לבית מוגן, לסעודה על השולחן,
ובהמשך- ללוקסוס שאפילו מלכים לא הכירו-
ברזים בבית עם מים חמים וקרים,מערכת חשמל לשרותנו, בידור זמין בטלויזיה, רכב פרטי ללא סוסים, סעודות בשפע, מעבר לצרכינו,
ורצינו עוד ועוד,
אז שאבנו עוד נפט וכרתנו עוד עצים, וניצלנו קרקעות וביקשנו תמיד עוד ועוד.
ודג הזהב שלנו הגיע למצב שבו הדרישות שלנו אינן משהו שהוא יכול לספק לאורך זמן,
שבינו אותו, ניצלנו אותו,חשבנו למשול בו-
והחזרה לעוני – שצפויה בסוף חוסר הגבולות הזה- כבר נמצאת ככתובת על הקיר, ואנחנו קוראים את הכתובת
. (אמנם בסיפור המקורי זו האישה שביקשה עוד ועוד, והבעל הרגיש שזה לא בסדר אך ציית לרצונה….
גם בגרוש מגן עדן האשימו את האישה שלא עמדה בפיתוי….
אבל באמת , העולם מתנהל עדיין בעיקר על ידי גברים, כבר הרבה מאד דורות, ואיני קונה הטלת אחריות על מישהו אחר.)
הדייגים שלנו היום- יוצאים מתוך תפיסה כוחנית, תחרותית,
מתוך איזשהו עיוות תרבותי שאומר שלשלוט זה מה שנותן משמעות לקיום שלך.
זה עצוב.
בנינו כאן אפשרות לגן עדן, ליציאה מהעוני,
גן העדן יהיה אפשרי
במידה ונשכיל להשתמש בתבונה ובזהירות ובכבוד במה שיש לטבע להציע לנו,
ובמידה ונחלוק הכול בצורה צודקת זה עם זה ונסתפק במה שאפשרי,
ונדע להכיר את הגבולות של התפתחותנו העכשווית.

הלוואי שננהג בתבונה ומתוך אהבה
כדי שלא נגיע לסוף העצוב של הסיפור.
הלוואי שניצור יחד סוף אחר, שמח.
נכתב ב16.9.08

מיום שהייתי צריכה ללכת לראשונה לכיתה א' ידעתי שלא אוהב זאת. הרגשתי
לגבי מערכת החינוך לא השתנתה בשנים הבאות.
מה בעצם קומם אותי במוסד הזה שנקרא בית ספר?
התשובה האינטואיטיבית הראשונה לגבי היא גזלת החופש בה מתנסה כל ילד הנכנס לבית ספר רגיל:

קודם כול  נמנע מילד, הנמצא במסגרת כתה, החופש לנוע – כשתנועה חופשית היא צורך טבעי וראשוני אצל כל אחד.

נמנע מן הילדים חופש הביטוי – למעשה אי אפשר לילדים במסגרת כתה רגילה לבטא את עצמם כמעט, מכמה סיבות:
*בגלל כמות הילדים שנמצאים יחד ואין אפשרות להתבטא לכל אחד מהם תוך פרק זמן סביר.
*מסגרת הלימוד קובעת מה רלבנטי ויקבל ביטוי במסגרת זמן השיעור ולדברים אחרים אין מקום.
*המערכת דורשת קונצנזוס – הסכמה, לתקפות הכללים שלה,והמורה מתוך עמדת כוח כמבוגר מול ילדים ומתוקף סמכותו כאחראי לכתה מבטל עמדות שאינן תואמות את מה שנראה לו לנכון.

ובנוסף לכך מדוכאת הסקרנות הטבעית משום שהמערכת כופה על הילדים להתעניין בדברים שאינם מעניינים אותם, ולרוב אין אפשרות לפנות זמן למה שבאמת מעניין ילד מסוים והרי הילדים רבים, וודאי שלכל אחד מהם תחומי
עניין שונים ומשתנים ולמערכת אין אפשרות להתמודד עם כך.
מערכת החינוך מתערבת גם במהלך היום של הילדים מעבר לשעות בית הספר, על ידי הטלת שעורי בית על הילדים.
בעיה נוספת המצטרפת לבעיית גזלת החופש מהילד היא בעיית יצירת מערכת ערכית המלמדת את הילד להעריך ולמדוד עצמו לפי אמות מידה צרות ומוגבלות הצלחה או כשלון על פי מדדי הדרישות במערכת, שהן לימודיות בעיקרן.
ילדים עלולים לאבד את תחושת הערך העצמי ולהעריך את עצמם כמוצלחים או ככישלון לפי מדדי הדרישה בכיתה ,שמשקפים רק חלק קטן ממורכבותו של ילד כאדם צומח, וגם לאבד את ההנאה מכישורים שאינם מקבלים
עידוד במסגרת בית הספר.
בית הספר משקף לילד, במרבית הזמן , פנים חלקיים של אישיותו השלמה, ומצמצם בכך את תפישתו העצמית. ויוצר אפליה וחוסר איזון בין תחומים שונים באישיות הילד, כשכישורים לימודיים המתבטאים ביכולת להשיג
ציונים טובים ,מקבלים עדיפות על כל פן אחר של האישיות.

ישנה גם התעלמות מהקשר לחיים האמיתיים, לעשייה אמיתית, בעולם שסביב הילד.
אין בבית הספר הכשרה לחיים, פרט אולי לחיים בתחום האקדמי ששם יש רלוונטיות לאימון שעבר הילד במסגרת לימודיו.

[8.4.01 ],עד כאן הפעם, והמשך יבוא.

קצב החיים והשינויים החלים בהם השאירו את בתי הספר מאחור, בלתי מסתגלים למציאות המשתנה.
בית הספר לא ממש מכין לחיים האמיתיים, וזה בנוסף למגרעות אחרות שיש לשיטת הלימוד, ולמסגרת כפי שהיא כיום.
בית הספר ממוקד בהכשרה להיבטים האקדמיים של החיים, שלא אצל כל אחד יבואו לידי מימוש.
הוא לא מכשיר לחיי היום יום של אדם בוגר.
מה היה כדאי לשלב בתכנית הלימוד?
הבנה בסיסית של עצמנו ושל סביבת החיים המידית-
הבנה בסיסית והכרות עם דברים והתנסות בהם ולא צבירת ידע .
מצורפות מספר דוגמאות לנושאים בהם כדאי לעסוק.
הבית שבו חיים – מערכות המים והחשמל, מכשירים שונים שבשימוש שוטף,החומרים מהם הם עשויים,
כיצד הדברים פועלים,ממתי משתמשים במכשירים אלו ומי פיתח אותם.
ההשלכות הסביבתיות של החיים בבית.
תקונים בסיסיים בבית , ניהול משק בית ,בעלי חיים עלויות של דברים ועוד ועוד.

הכרת החיים הבוגרים –
נהול תקציב המשפחה, מקומות התעסוקה של המבוגרים,חובות וזכויות של אזרחים. חוקי עבודה, רשויות המספקות שרותים וגובות מיסים. ניירת מסוגים שונים, שרותי הבנקים, שרותים שונים- בריאות, סעד, ועוד.
הרחבת ידע, מסגרות התנדבותיות, מעורבות בקהילה, מיהו אזרח תורם.
המזון שאוכלים – כיצד הוא גדל, ההיסטוריה של השימוש במזון, מזון מעובד, מרכיבים שונים-מועילים ומזיקים,
הבדלים בין תרבויות, הקשר בין תזונה לבריאות.
הכנת אוכל, גידול עצמי ועוד.
תחבורה – הסטוריה של התפתחות התחבורה, כלי הרכב של היום, סוגי דלק, בעיות של אנרגיה ממקורות לא מתחדשים, אנרגיות חלופיות.זיהום סביבה,
מדיניות ידידותית לסביבה בשימוש בתחבורה.
המדינה והאזרחים-
מדינות- למה זה בעצם טוב?
האם המדינה היא אמצעי או מטרה?
צורות התאגדות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, מקומו של הפרט מול בעלי השררה לאורך ההיסטוריה,
מקומו של הפרט במסגרות החברתיות.
התפתחות האינדיבידואליות בעידן החדש.
היחיד והחברה
מהי זהות עצמית? מהי הזדהות עם גורמים חיצוניים, תהליכי בנית זהות. פיתוח מודעות.ההתפתחות האישית ותחומיה הרבים.
ההתייחסות לשאלות אלו בתרבויות שונות ובתקופות היסטוריות שונות.
מעגל החיים
מילדות לבגרות, שינויי התפקידים והתפקוד במחזור החיים.
משמעות החיים, המסע הפנימי, ביטוי עצמי.
הגוף
מודעות לגוף, הבנת תפקודים, תנועה במגוון שיטות ואסכולות כולל יוגה, טאי צ'י ועוד .

לסיכום-
סביב נושאים אלו ואחרים, היוצאים ממקום המחובר לילדים / נערים, ולסביבתם אפשר להעמיק ולחקור ולפתח מיומנויות,בכל התחומים.
אני משוכנעת שהלימוד יכול להיות משמעותי, חוויתי, ומכין לחיים בתחומים רחבים ומקיפים יותר של הצרכים האנושיים.

חשוב לעודד ילדים לחשוב ולבטא את עצמם.
כדי לעזור לילדים לצמוח לקראת היותם אזרחים עם יכולת חשיבה ביקורתית ויכולת חשיבה עצמאית,
כדי לסייע להם להיות בעלי יכולת שיקול דעת עצמאי, ולהיות מוכשרים לקבלת החלטות נבונות ביחס לחייהם, על המחנכים לשנות את הדינאמיקה המתרחשת במסגרת בית הספר.
על המורים לעודד ילדים לפתח מחשבות משלהם.
על המחנכים ליצור אוירה של קבלה והקשבה של המבוגר לילד, ושל הילדים זה לזה.
לעזור לילדים ללמוד לבטא את מחשבותיהם, ולהגיע לבהירות. חשוב לעודד ילדים להתבטא, לחשוב בקול רם, לקיים דו שיח בו אין עניין בויכוח ושכנוע, אלא בהקשבה ורצון לוודא שהדברים הובנו, גם אם יש חילוקי דעות.
חשוב ללמד במהלך השנים, ככל שהילדים מתפתחים, להגיע למיקוד ובהירות בתקשורת.
ומן ההתחלה חשוב ללמד סבלנות ונתינת זמן, כדי שילדים לא יהססו לדבר גם כשדבריהם אינם מגובשים.
אוירה רגועה והקשבה מלאה, והאזנה לדברי אחרים, יובילו באופן טבעי להתפתחות היכולת לחשוב ולהתבטא.
בעולם השואף להיות דמוקרטי, הרוצה להבנות על אזרחים בוגרים בחשיבתם והחלטותיהם,ושיודעים לקיים תקשורת טובה ובונה- חשוב להתחיל לפתח מיומנויות אלו מגיל צעיר ביותר.

במערכת החינוך היום רוב המורים, מעודדים ילדים לחזור על האופן בו הם רואים את הדברים.
מורים אינם מעודדים ילדים לבטא את מחשבותיהם האמיתיות.
כדי שמורים יוכלו ליצור דינאמיקה שונה יש להכשיר אותם לכך, ולהעביר אותם תהליך מתקן ומרפא, מאחר שהם צמחו בעולם בו לא אפשרו להם להרגיש בטוחים לחשוב ולבטא את מחשבותיהם.

חשוב לזכור-
ילד שרכש יכולות טובות של חשיבה , ביטוי ותקשורת, יהיה מצויד טוב יותר לחיים של דמוקרטיה ושיתוף פעולה מילד שצבר ידע תחת לחץ של תחרותיות.

נכתב    28.5.06